נשים 365 (Home)

יום 305, נעה. כשהאח הגדול בתוכנו, פוגש את הפייסבוק

כך נפגשנו: תראו, כל הפרויקט, אני מאד משתדלת לערוך את הראיונות ככה, שיהיה הגיון במה שתקראו. במקרה של הראיון עם נעה, תסתדרו לבד. לא ברצינות, זה ברמת משימה בלתי אפשרית ובגלל שתינו. כל משפט שלנו התחיל, ולא נגמר. הסתעף ונמתח עוד ועוד, כמו בקרוסלה משוגעת.

(אז איפה היינו? מה אמרנו? תזכירי לי = חצי מהראיון)

טוב זה היה הפתיח שכתבתי אתמול, ואז התפייסתי. אחרי הכל נעה חגגה אתמול יומולדת, אני יכולה קצת יותר להשתדל.. אז הנה הראיון, יהיו חסרים כאן הפרצופים והצחוקים שבינינו, אבל הי, יש כמה הערות ביניים..!

1. את עושה לפני יום ההולדת מין סיכום שנה ותוכניות לעתיד?

הבטחתי לעצמי שכמו הילדה שמצאתי את הלב שהכינה, גם אני אעשה כזה לב, אבל לא ברמאות, שבאמת אכתוב ‘מה האור שבי’.. (אויש  זה נשמע סתם משפט כזה..) לעשות רשימה של דברים שאני באמת אוהבת בעצמי. רוצה, אבל אני לא מצליחה להגיע לזה.

2. למה?

זה נראה לי שהכל יהיה יותר מידי קלישאה, ואני לא רוצה ליפול לשם. אני רוצה להגיע למקומות האמיתיים, עם עצמי.

היום ההזדמנות שלי לראות אותם, היא דווקא בהשתקפויות אצל חברות, בדברים שמעצבנים אותי. עוברות לי מחשבות כמו ‘היא שתלטנית, היא לא נותנת לילדים שלה לנשום..’  ובדיאלוג האון-ליין שיש לי עם עצמי היום, אני מייד שואלת ‘כן, ואת? מי את שאת שופטת?’

היום אני מרשה לעצמי להישיר מבט אמיתי. לשאול מה באמת מפריע לי. להתבונן בזה ממקום, שלא מסכים לזייף ולא מסכים לשקר, לעצמי.

3. הרצון לנקות את זה, חדש לך?

כן, מאד. הלימוד הפנימי וההכרתי שאני עוסקת בו, מאד עוזר לי לשחרר ולהבין את הנזק של זה. להישאר בביקורת, זה לא מאפשר לי לקבל את עצמי. אני עושה עבודה פנימית, ולא מוותרת. אני יודעת שזו עבודה בלי תאריך סיום, זה לכל החיים.

זה התחדד לי בעבודה שלי כצלמת, כשנכנסת לי לסטודיו מישהי שאין לי חיבור אליה. שם אני מפתחת שיחה ומוצאת בבן אדם נקודה יפה וזה עובר לתמונות. אמרתי אם אני יכולה לעשות את זה בעבודה, אני יכולה להביא את זה לחיים שלי, הביתה.

4. עד כמה באמת האמהות מקפיצה את הביקורתיות?

כל החיים מתנקזים דרך הילדים.. אם הילד רוצה לשחק מונופול ואני צריכה לעבוד, אני מלקה את עצמי ‘איזה מין אמא את, משאירה את הילדים לשחק לבד..’ במקום לומר לעצמי ‘וואלה, איזה מתוקים, איך הם יודעים לשחק לבד ולא צריכים אותי..’

מצד שני, דרך האמהות הכי קל לתקן. נגיד הלב שלי סגור, ואני רוצה לפתוח אותו, אני הולכת לאיפה שהכי קל לי - שוכבת ליד תמר, הבת שלי, מריחה אותה קצת והופ, זה עובר. ככה.

5. לפי הבלוג שלך, בו את מעלה בעיקר רגעים משפחתיים, הייתי אומרת שאת אם השנה

ברור, ברור..  (אתם לא רואים את הפרצופים..) זה לא קשור, הביקורת היא עצמית. מישהי אמרה לי ‘איזה יופי איך את מתחזקת את הבלוג’, אמרתי לה ‘אני מתחזקת את הבלוג? הבלוג מתחזק אותי !’

6. מה מביא אותך לרצות לשתף?

גם אני שואלת את עצמי . ראיתי את הסרט ‘חיים חשופים’, מישהו בנה כבר בשנות ה- 80, 90  מין תאים כאלה, שאנשים גרו בהם והייתה בניהם רשת של תקשורת. מין האח הגדול פוגש את פייסבוק. כבר אז האיש הזה אמר שאנשים יצלמו וישתפו את החיים שלהם כל הזמן. כמובן שאז לא התייחסו אליו ברצינות..

זה גרם לי לחשוב על כל השעות שאני יושבת בפייסבוק, מה אני באמת עושה שם? למה אנחנו משתפים? למה מה זה קיים? זה דמיוני מה שיש שם?

7. נו, והתשובה היא..

זה סוג חדש של תקשורת. העולם הזה קיים גם במציאות, כי הנה אני נפגשת עם אנשים מהפייסבוק, אנחנו חוצות את הגבולות.

הבלוג בשבילי זה יומן אישי, (אולי של אקסהיביציוניסטית?) אבל אני רואה שזה עובד. אני מקבלת המון תגובות מאנשים שאומרים ‘איזה יופי’ ‘תודה הזכרת לי משהו’. אני שמה את החיים שלי, וזה נוגע במישהו אחר, זה נהדר.

8. איפה את שמה גבולות בשיתוף?

אני מעלה כשבא לי. אם זה רע משהו מרושע, אז לא. יש גם התחשבות במשפחה, לא כולם בעניין. הבן שלי בישל בסוכות ארוחת ערב חגיגית, עשה הכל לבד, מהקניות עד לבישול, הוא שאל אותי ‘תעשי לי על זה פוסט?’ ויש דברים שהוא אומר ‘רק אל תספרי על זה בבלוג’. זה המקום של לכבד.

אני יודעת שיש המון שלא מעלים תמונות של הילדים, אצלי אין מצב שהבלוג יהיה בלי תמונות שלהם, זה כמו לומר אני לא שולחת מיילים.. האח הגדול כבר בתוכנו, לא צריך לפחד ממנו מבחוץ.

9. עם איזו מחשבה את יוצאת לגיל 43?

קודם כל זאת לא מחשבה. אני משחררת את המוח שלי שישחה פרפר, שיסע. השתמשתי בו מספיק שנים, תודה. 43 זה הזמן של הלב. אני יודעת שהעולם בסדר, שלא יקרה לי שום דבר רע, והשנה זו השנה של הלב.

נעה זני, לאתר >  לבלוג >

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים | דף הבית 

 |    

 יום 291, נעה. על מה המהומה בלהיות אישה

כך נפגשנו: רגע לפני השיחה עם נעה, יצא מפה השליח של קפה. אני מבקשת ממנו שיתקן את החשבונית וירשום אותה של שמי ולא על שם האיש שלי, (טוב נו, ב ע ל י). “למה?” הוא שאל “אתם כבר לא נשואים?” עיניי הפקוחות לרווחה, שאלו ללא מילים, כאילו מה, לא יכול להיות שנניח, רק נניח, שיש לי עסק משלי?

וזה היה סיפתח מצוין לשיחה עם נעה על פמינזם. נושא שהולך ומתגלה בתוכי. קצת כמו נעה שמפסלת בחומר, מורידה שכבות עד שמגלה את הדמות. ככה אני מרגישה שדרך הפרויקט ובכלל ההתבגרות, מתבהר לי בברור רב יותר - מה המשמעות האמיתית של ‘להיות אישה’ בשנות האלפיים.

ואם כבר, אז דעו שבתנ”ך, נעה הייתה הפמיניסטית הראשונה, אחת מבנות צלופחד, שלחמה למען זכותה על ירושת אביה. נלחמה וניצחה.

1. למה את מפסלת נשים?

היום יש המון נשים שמתעסקות בנשים. כנראה יש פה משהו לא פתור, או שהיום יותר מותר. רוב הנשים סביבי מתעסקות בצורה כזו או אחרת בנשיות, או באיפה נשים עומדות בתוך הסביבה.

2. ובתוך זה לפעמים נדמה שכבר ‘שמענו, ראינו’, איך את מצליחה לומר משהו אחר?

זה מאד אישי. אני מפסלת חברות מאד ספציפיות שלי. הן לא ‘האישה האידיאלית’. אני לא מחפשת נשים שאני מייפה אותן במיוחד, ולא יצא מזה איזה פוסטר של אישה-קישוט. כל הנשים שלי לבושות, לא בערום, מין תיעוד ללבוש הירושלמי.. זה מביא אמירה אחרת - אישה היא לא קישוט.

3. מאיפה את מתחברת לאמירה הזאת?

יש דברים שבצעירותי היו יותר מובנים מאליהם. את חושבת אז, שיש לך שוויון זכויות מלא, עד שיום אחד את פתאום נתקלת במשהו אחר, או שאת מדברת עם נשים אחרות ורואה שכל מיני דברים שחשבת שהם ככה, הם בעצם בכלל אחרת. למשל אם חשבתי שהזוגיות שלי היא חצי חצי, ויש שוויון מלא, אז כשצריך סידור לילדים, אני פתאום מגלה שוואלה, ברור מאליו שזאת אני שדואגת לזה.

אני קוראת עכשיו ספר ‘קוראת בתמרים’ של רלה מזלי, ספר על החיים שלה מנקודת מבט של אישה חכמה. בספר הזה היא אומרת, זו את שצריכה לדאוג לזה, שלפעמים הסידור זה יהיה הוא…

4. זה באמת עניין של להתבגר לתוך מציאות, ואז לגלות את מעמד האישה מקרוב

זה פוגש אותך בדברים קטנים ושוליים, שאת לא חושבת עליהם בתחילת החיים. זה שינוי של תפיסת מציאות. זה ברור מאליו שאם אנחנו עובדים באותה עבודה, נרוויח אותו דבר.

לאט לאט את מגלה שהדברים האלה לא תמיד נכונים. את מתחילה להתעסק בזה, להסתכל מסביב על החברות שלך, אלו שחשבת שהן תמיד עומדות על זכויותיהן, מקפידות על שוויון ואז את מגלה שגם שם זה לא בהכרח ככה.

את מגלה שכולן נאבקות על משהו, מי יותר, מי פחות. אלו מאבקים ששונים לגמרי מחיים רגילים של גבר.

5. למרות שלא לכולן זה מפריע, או לא כולן מבטאות את זה

יש בתוך זה דברים שהפליאו אותי, באוסף חברים שלנו, שכולם חושבים שהם מתקדמים והנשים שוות, את פתאום יכולה לשמוע אחד מהם אומר ‘וואו, איזה כוסית’ וזה מטריף אותי. כשהיינו בני 30 ומשהו היה ברור שאני אגיד משהו, ידעו שזה מפריע לי והתייחסו לזה כאל ‘נעה והניגו’סים הפמיניסטים שלה..’. אותי זה הפליא - איך לא לכל הנשים ברור שזו מילה מפלה? מורידה, מילה רעה?

6. את מרגישה שיש הבדל בין להיות אישה בירושלים, כמוך, לבין מקום אחר, נניח תל אביב?

להיות אישה בירושלים לא מרגיש לי אחרת מתל אביב. יש דברים שאני פוגשת בכל מקום. פעם אם הייתי עומדת בפינת רחוב ומחכה, כל גבר שעבר, היה בטוח שאני מחכה רק לו.. או כשאני הולכת לחנות לחומרי בניין לקנות ברזל לפיסול, אז המוכר אומר לי ‘תגידי מה הגבר אמר לך שאת צריכה’.. זה באמת יכול להיות בכל מקום.

7. ובכל זאת יש בירושלים אטמוספרה אחרת

אולי אני מרגישה פה קצת חריגה בלבוש שלי. אם את לובשת משהו מסוגנן, מעבר לאפור שחור נגיד גופיה אדומה עם חצאית ירוקה, אז אולי יש יותר התייחסות. הרופא שינים העיר לי יום אחד שבאתי עם בגדי עבודה, שהנה היום אני לבושה ‘רגיל’..והוא לא דתי או משהו.

אחרים לא מעירים, אבל יש את המבטים. בתל אביב את פחות מרגישה אותם, פה את יותר מודעת לעצמך.

8. ובתוך כל ‘הפמינזם הזה’, את מרגיש שהתמתנת במהלך הזמן?

כן, קצת התמנתי. זה כבר לא פמיניזם לוחמני, אבל בתפיסה שלי את העולם, של איפה מקומי ומקומה של הבת שלי והנשים, אני לא חושבת שהתמתנתי בכלל. אני לא בעד הלחימה העיוורת וההרסנית, אבל בעד עמידה על המשמר יום ולילה. ככה חינכתי את הילדים שלי, את הבת שלי ואת הבן.

נעה ארד-יאירי , לבלוג > תקראו על “סינקדוכה”, (החלק מייצג את השלם)

 |    

יום 87, נעה. אהבה בתל אביב

כך נפגשנו: פגשתי את נעה בפרויקט, ובתוך הסט הזה של האנשים החדשים שהכרתי, נעה מייד בלטה עם המתיקות שלה. מחייכת, צוחקת, אופטימית. אתמול שהייתי בעצמי במוד של אהבה לעולם, וחשבתי את מי אראיין, החיוך שלה קפץ לי מייד.

יצא לנו ראיון ל’יום תל אביב’ דווקא ב’יום ירושלים’..אבל השורשים של נעה מירושלים, אילנה זו אמא שלה, אז ככה שזה לגמרי נחשב. 

1. אז איך נראים חיי הרווקות בתל אביב?

או, אני כנראה אאכזב אותך.. אני עובדת המון שעות ואז מגיעה הביתה, לדירה שאני חולקת עם השותפה שלי ואוכלת קורנפלקס מול הטלוויזיה..

2. סליחה מה עם החיים הסוערים, מסיבות ?

זה תקופות.. היו לי תקופות שכל ערב יצאתי והיה מאד כיף, אבל אתה לא באמת יכול לתחזק את זה לאורך זמן.. לא כלכלית ולא פיזית.

רוב הזמן שלי פה בעיר, חייתי בזוגיות מגיל מאד צעיר, במשך 4 שנים הייתי יותר בבית ולא חווייתי את ההוללות התל-אביבית אז. כשנפרדנו התחלתי יותר לצאת וליהנות ולשתות וכל מה שעושים שרווקים בתל-אביב אבל ממקום מאד בוגר ואחראי. זה נראה אחרת.

3. אחרת ממי?

את הרואה בתל אביב הרבה ילדים שמסתנוורים מהעיר. מבחינתם הם מגיעים לעיר החטאים, לחופש ומאבדים כיוון. חוגגים כל הזמן, אנשי מסיבות, ובדרך מאבדים את האמת שלהם. מה שחשוב להם זה רק לראות ולהראות. להגיע למסיבות עם צבע לק הנכון ..

לי כל החופש הזה בא בגיל שאני יותר מגובשת ואחראית. אם משהו לא נראה לי, אני לא אעשה אותו. בגיל 20 אתה הרבה יותר נסחף.

4. מה עושה לך טוב בעיר הזאת?

אני מאוהבת בתל אביב! אני אוהבת את הסופי שבוע פה. הפגישות בשישי בבוקר עם חברות בבית קפה, סיבובים בחנויות, המקומות המדליקים של הערב. זאת עיר מעניינת דינמית שמאד מתאימה למישהי כמוני שמשתעממת מהר ומחפשת גירויים ויזואליים.

אפילו הרחובות פה דינמיים. אני למשל עוקבת אחרי גרפיטי בעיר ומתעדת אותם. זה ממש נחמד לעבור היום ליד קיר שאין בו כלום ומחר יש בו משהו, ואח”כ נוספים עוד ועוד. הרחוב מתלבש אחרת בכל יום, כמו האנשים פה. לפעמים זה בא ביחד גם הרחוב וגם האנשים, כמו מסיבת רחוב או מסיבת אוזניות, שיש הרבה.

5. ומה עם אהבה בתל אביב?

יש לי הרגשה שהאהבה לא נמצאת בתל אביב. אנשים גם אומרים לי שלא אמצא את האהבה שלי פה, כי אנשים באים לכאן לחגוג. מצד שני אני מאד אוהבת לגור כאן ולא רוצה לעזוב, אני באמת לא יודעות מה לעשות

6. עד שהיא תגיע.. מה את אוהבת לעשות?

ליצור..! כל הזמן, תמיד אני מציירת, תופרת, מדביקה ויוצרת המון בובות ויצורים. הם האהבה הגדולה שלי. כל אחד מהם מבטא משהו אחר שיש בנו כאנשים. הם מאד ידידותיים, צבעוניים, לכל בובה ולכל יצור יש שם וסיפור..

7. כמו האנשים בתל אביב..

כן נכון..זה כנראה מחלחל פנימה.