בדיוק היום לפני שנה חגגנו בפיקניק אחד מיוחד ומרגש. אחרי שהסתיים, והתפזרנו, לא באמת ידעתי מה הלאה, ואז נסעתי ללונדון.
חזרתי עם רעיונות חדשים אבל גם עם חלום אחד - לספר על הפרויקט בלונדון. בהתחלה זה נראה לי מין חלום שבטח אאחסן יפה על המדף, אבל במהלך שנה יצא שהזמינו אותי להרצות על הפרויקט בכמה מקומות, החל מאירועים פרטיים ועד לאוניברסיטאות שונות.
פתאום החלום הזה ביצבץ מחדש והחלטתי לנסות.
מה זה לנסות? או-הו כמה שהזעתי ! הכל פה, בבלוג אחר > 
אבל היי הצלחתי  ( : וככה מצאתי את עצמי בפברואר קר אחד נודדת יום שלם בין אוניברסיטת אוקספורד, לאוניברסיטת UCL ומסיימת בוילה בצפון העיר בהרצאה נוספת . כן, כמובן שגם על זה יש פוסט >

ואז כשראיתי שמשום מקום הגשמתי חלום, החלטתי להמשיך עם העניין הזה של חלומות לפרויקט הבא ולהרחיב אותו  - מה רצינו להיות פעם? מה אנחנו עושים היום? ולמה.
עם השאלות האלה הקמתי את: ‘הייתי רוצה להיות’ שהפעם מראש מופיע גם באנגלית ונקרא בהתאמה i wanted 2 B, מוזמנים לעבור איתי לשם >

ובינתיים ‘נשים 365’ ממשיך לחיות דרך הרצאות, יישומים מעניינים שלו כמו למשל כחלק מקורס במכללה, ואולי יום אחד גם יצא ה-ספר.
תודה שהייתם, שליוויתם, שקראתם, ענת.
anat246@gmail.com | הייתי רוצה להיות 
לארכיון כל הנשים בפרויקט ‘נשים 365’
לאודות, על הרעיון >

בדיוק היום לפני שנה חגגנו בפיקניק אחד מיוחד ומרגש. אחרי שהסתיים, והתפזרנו, לא באמת ידעתי מה הלאה, ואז נסעתי ללונדון.

חזרתי עם רעיונות חדשים אבל גם עם חלום אחד - לספר על הפרויקט בלונדון. בהתחלה זה נראה לי מין חלום שבטח אאחסן יפה על המדף, אבל במהלך שנה יצא שהזמינו אותי להרצות על הפרויקט בכמה מקומות, החל מאירועים פרטיים ועד לאוניברסיטאות שונות.

פתאום החלום הזה ביצבץ מחדש והחלטתי לנסות.

מה זה לנסות? או-הו כמה שהזעתי ! הכל פה, בבלוג אחר > 

אבל היי הצלחתי  ( : וככה מצאתי את עצמי בפברואר קר אחד נודדת יום שלם בין אוניברסיטת אוקספורד, לאוניברסיטת UCL ומסיימת בוילה בצפון העיר בהרצאה נוספת . כן, כמובן שגם על זה יש פוסט >

ואז כשראיתי שמשום מקום הגשמתי חלום, החלטתי להמשיך עם העניין הזה של חלומות לפרויקט הבא ולהרחיב אותו  - מה רצינו להיות פעם? מה אנחנו עושים היום? ולמה.

עם השאלות האלה הקמתי את: ‘הייתי רוצה להיות’ שהפעם מראש מופיע גם באנגלית ונקרא בהתאמה i wanted 2 B, מוזמנים לעבור איתי לשם >

ובינתיים ‘נשים 365’ ממשיך לחיות דרך הרצאות, יישומים מעניינים שלו כמו למשל כחלק מקורס במכללה, ואולי יום אחד גם יצא ה-ספר.

תודה שהייתם, שליוויתם, שקראתם, ענת.

anat246@gmail.com | הייתי רוצה להיות 

לארכיון כל הנשים בפרויקט ‘נשים 365’

לאודות, על הרעיון >

וידאו קצר לסיכום קצר של הפיקניק, חגיגה לסיום שנה לפרויקט

וזה היה הפיקניק שהיה..!

צילום: גילי אלון

תודו שהגיע הזמן לפוסט של ‘אחרי’.. אני יודעת שבעידן הסיפוקים המיידים שלנו, זה משהו שהיה אמור להיכתב אולי קצת קודם, אבל לא מצאתי את המילים לתאר את מה שהיה שם.

ועדין לא מצאתי.

איך אפשר לתאר אהבה? איך אפשר לתאר כמויות של רגש שזרמו שם? איך אפשר לתאר את כל היופי הזה שהיה שם, במקום, בנשים, בצלילים, בתנועות? הכל היה חד פעמי מבחינתי. שום דבר שפגשתי ככה קודם בעוצמה כזאת.


אחרי, כתבתי לחברה:

"הצלחנו להפיח חיים בכל הקלישאות שמספרים על נשים, והן טיילו ביננו חופשי.." אבל זה מה שבאמת היה: אישה לאישה אישה. לב פגש לב.

אני רק כותבת את זה ורוצה למחוק, לא רוצה להשתמש בתיאורים דביקים, אבל זאת האמת – חומות הציניות נמסו, היה נראה שכולן התהלכו שם עם לב פתוח, נקיות משכבות הגנה, ואולי בגלל זה בכינו כל כך.

בכינו מהתרגשות. בכינו מעצב. בכינו משמחה, ובכינו מילדה אחת שרקדה את הילדה שבנו.

הגיעו הרבה הרבה תגובות שניסו להסביר, כמו אלי:

"זה לא היה עוד מפגש של נשים זה היה משהו אחר שמשדר עתיד יותר טוב לנו לנשים לאמהות לעולם. התכנית היתה כל-כך מרגשת ומדוייקת עם תוכן צליל תנועה ושירה פשוט מדהים. אוהבת אותך ואת הדור שאת מובילה" 

או שירי:

זה לא היה מפגש נשים בלבן של שנטיפי שקטי בנטי ולא היה מפגש בחולצה שחורה או לבנה מכופתרת של שיווק נטוורקינג ומעגלים עיסקיים. היה חיבור אמיתי של מי אנחנו ומה כל אחת מאמינה וחיה ואיך הכל מתחבר יחד במעין מחרוזת צבעונית של הקשבה סקרנות ולמידה”

 והמכתב היפה מאיריתי שהעלתה לקיר של הפרויקט והנה ציטוט קצר:

"זאת הרחבת הלב כשאני צופה בך ובחברותיך לגיל, כשאני רואה שהמאבק שלנו, של כולנו, משתלם וסוף סוף אנחנו באמת ובתמים על מפתנו של עידן אחר, חדש, מלהיב במיוחד!

 

ככה זה התחיל. לאט לאט 200 נשים יצאו מתוך המסך, והגיעו לאחו של נויה (וידאו) >

 

צילום: סי הארט

וכשמגיע הרגע המתאים, ניתנה האות וסלעית עולה לבמה ומסעירה את כולנו (וידאו)>

 

צילום: נטע גוב

ואז אני עולה לדברי פתיחה. ההתרגשות פורצת כמו גייזר מתוכי, ותוך כדי, אני מבינה את מה שקרה בשנה האחרונה בעוד צורה. (רגע, זאת רק ההתחלה, אחר כך אני מבינה עוד).

עוד רגע והנשים מתחילות לעלות לבמה. כל אחת ל 3 דק’, אני מזמינה את כולנו להיות קצת רוחניות וקצת ארציות, ליהנות מכל המגוון, כמו שהיה בפרויקט, והנה מתחילים.

רונית קופוליס המרואיינת הראשונה, מיילדת בית, הזכירה לנו את החשיבות הגדולה לחיבור לכח שלנו כנשים.

ריקי טגבה, סיפרה על הדרך שלה שהתחילה במסע רגלי מאתיופיה, עד לתפקיד בו מכהנת היום כמנכלי”ת עמותה ‘היווט’.

צילום: גילי אלון

רחל קראוס גולדשטיין, עלתה לריקוד פלמנקו מדויק כמו שרק מי שחיה שנתיים עם המורות הכי טובות בסביליה, יודעת לרקוד.

צילום: נטע גוב

פרופ’ אסתר הרצוג, סיפרה על האבסורד המקומם שמאפשר למדינה לקחת ילדים מאמהות, כאשר יותר מ -99% מהמקרים, אין לכך שום הצדקה! 

ואז  עלתה לילך  שם טוב.

לילך עלתה, ונהיה שקט מוחלט. כולנו נשאנו עיניים לאישה אחת. הדמעות זלגו, אבל יותר מהכל יכולתם לראות בעיניים שלנו, מבט של הערצה. הערצה לאישה שהמציאה את עצמה מחדש, מתוך חורבן.

בתוך השקט, טלפון נייד אחד מצלצל. הצלצול הוא קול של ילדה שמחה, ילדה שאיננה. הטלפון צלצל מהתיק של לילך.

 

צילום: גילי אלון

אין מילים אחרי מילים כאלה מילים. שלי אלאלוף עולה לרקוד.

הריקוד של שלי רק מעצים את בארות הרגש שנפערו. ישבנו מהופנטים לעצמת ההבעה בכל תזוזה שלה.

(לוידאו>)

צילום: עמליה גולד

עוד רגע אני יודעת שציפי ענבל לאור תעלה ותספר על החיבור לאליהו הנביא. אני מציגה בקול את התהייה שעלתה בראיון – ‘נו בחייך, מה אליהו הנביא מדבר אליך..?’ וציפי נחושה – כן, זה הוא. היא דיברה, כל כך ברור, שנראה שהספק נפרם גם אצל גדול הספקניות.

לילי בן עמי עולה.  מוציאה את כולנו מהאדישות. מסבירה לנו את מה שאנחנו מנסות להדחיק - אם לא נלך להצביע, לא נשפיע. נאכל ספינים על חשבוננו, וזה כבר הזיז כמה מאיתנו ביום שאחרי.

רינה רונן עלתה. בקול חנוק מהתרגשות, היא מספרת על המסע המפותל לילדה משלה, ואלו המילים

שכתבה > וזה הוידאו שלה >

ואז עלתה דריה.  המרואיינת הכי צעירה בפרויקט. הבת שלי. בבית היא שמעה שאני מארגנת את הבמה הפתוחה והודיעה לי שהיא גם רוצה לעלות. לורי כתבה אחר-כך ותארה באופן מדויק את התחושה:

"גם אני דמעתי במשך כל הריקוד ולא רק אני… כשדריה רקדה, כולנו היינו היא- ילדה צעירה שמעזה ועושה, למרות הביישנות, הרצון מתגבר על המעצורים. היא הייתה התגלמות ה-human spirit שהוא נצחי ועל זמני"

(לווידאו>)

 

צילום: נעה זני

כשהתאוששנו, הגיעה שירה ריכטר, שעשתה תערוכה מהבטן שלה אחרי לידה של תאומים.. דברה על אמנות נשים ופמינזם.

ואחריה עלתה מורן מגל, זו שראיינתי במקרה, כשהייתה באוטובוס עם שיר מקורי שלה.

(לוידאו >)

חוה שורוני עולה לספר על ריקוד ככלי שעזר לה לרפא את הנפש מסרטן וכיום היא מעבירה סדנאות בבי”ח לנשים חולות ואז מגיעים כמעט לסוף.

טל מזור

 עולה לספר לנו על הנוסחה הסודית של אמא-קריירה-אמא-עצמאות-ובכל זאת, ועל הדרך שלה.

לי ראובני  מכניסה לנו פרופורציות לגבי מיניות. צחוק נשמע לאורך המילים שלה, כולנו מרותקות ורוצות  הרצאת המשך.. ואז  הילה שלזינגר מקריאה לנו שיר שכתבה לסיום

ונגמר. לפני ששרון עזריה עולה, מגיעות התודות.

חשבתם שאחסוך אותן מכם גם פה? אין סיכוי!

יש פה אלבום צדיקים, שהתעבה ונוספו בו תמונות חדשות וגם תמונה תודה אחת מיוחדת לכל היוצרות הנהדרות. הן תרמו את העבודות שלהן, אתן קניתן ויחד הצלחנו לגייס סכום נכבד ביותר לעמותת ‘רוח נשית’ - תודה!

לאלבום> 

צילום: נעה זני

הבמה הפתוחה הסתיימה. שרון עזריה עלתה לשיר לנו, לשיר איתנו:

מתדלקים עוד קצת  בירות של פאבו, ריקודים, נשיקות וחיבוקים, והופ, כולן הביתה! לא לפני שלקחתן גודי באג של Lavido, בכל זאת אירוע בנות כן.. ועוגות של טרטין לשבת..

 ואז, אז זה נגמר, אבל רק התחיל.

זה כבר ארוך, ולא ארחיב, אבל בקצרה אספר שמאז שנגמר והגיעו (ועדין) התגובות, הכי מרגש זה לשמוע מה נשים בחרו לעשות עם החוויה הזאת. איזו השראה קבלו לעשייה שלהן, מה החליטו לשנות. כמעט בכל המקרים, שמעתי את אותו המסר - ההחלטה לזקוף קומה. אבל ממש. להעריך יותר את הטוב שבהן ולפנות בבטחון ולב פתוח אל העולם.

צריך יותר מזה??

תודה שבאתן, תודה ענקית לנויה ולצוות הנשים המהמם שליווה אותי, לצוותים שעזרו במהלך היום, ליוצרות שתרמו, לכן שקניתן, שצילמתן, שאפשרתן, שפרגנתן, לכן שאתן!


 

      

צילום: סי הארט

 

  

צילום: נטע גוב

 

  

צילום: עמליה גולד

   

צילום: גילי אלון

 

פיקניק ‘נשים 365’. עד שיעלה הפוסט המלא.. בינתיים  - תודה! 

ההזמנה הרשמית - ‘פיקניק נשים 365’ !

כל הפרטים בפנים, וכאן כמה לינקים שימושיים:

ההשתתפות *בהרשמה מראש*, פה נרשמים > 

כאן זה ללוח טרמפים >

(מוזמנות להציע פה אם יש לכן מקום פנוי ברכב, או אם אתן מחפשות טרמפ, גם מהרכבת בפרדס חנה)

 מפה להגיע לתלמי אלעזר > 

יש עוד שאלות? שלחו לפה: nashim365@gmail.com

וזהו - עכשיו, להתחיל לספור את הימים..!

(אני אעזור פה עם זה..)

עדכונים ואווירה חגיגית, יהיו בפייסבוק של הפרויקט > 

את ההזמנה הנהדרת (!) עיצבה מיכל גרניט.

ניפגש בקרוב..! ענת

על הפרויקט – חלק ב’
ביום שלישי התקיים הראיון ה – 365, הראיון האחרון, איתי. שם הדגש היה על מי שאני. היום אני מביאה את חלק ב’ של הראיון, שעוסק בשאלות על הפרויקט עצמו, וקצת על התהליך מאחורי הקלעים. זה עדין רק חלק קטן, כי באמת שהצטבר הרבה חומר, אבל מקווה שזה העיקר, ויענה על מה ששלחתם.
וזהו, היום זה באמת הסוף, נתראה בפיקניק, צ’או ותודה ענת
מראיינת: אושיק פלר.
1. מה אמרו בהתחלה? היו שפקפקו? 
את צוחקת.. 
2. אז היו שלא?
זה כבר יותר מדויק.. בהתחלה שמעתי הרבה מסביב ‘מה, את משוגעת?’ ‘מאיפה יהיה לך זמן לזה?’ ‘מאיפה תביאי נשים?’ 

אני אמרתי שזה לא כזה רציני.. בטח ייקח לי חצי שעה ביום. אמצא נשים, גם ברחוב, אשאל כל אחת כמה שאלות קטנות כאלה - מה את אוהבת לאכול, איזה סרט ראית, ואסגור עניין.. גם לא הבנתי מה הבעיה. אני הרי כותבת בלי סוף, אז שזה יהיה בבלוג.. 

ברגע שהחלטתי, לא התעסקתי עם שום שאלות של פחד ושום שאלות של ספק. היו לי 5 ימים מהרגע שצץ הרעיון, ועד יום האישה והחלטתי להיות מאד פרקטית. באותו יום כבר בניתי את הבלוג, עיצבתי לי לוגו ויאללה לדרך.
יומיים לפני, הכל היה מוכן, רק לא ידעתי את מי אני הולכת לראיין ואיך זה הולך להראות באמת.. 
3. רק את זה לא ידעת.. את הדבר הקטן הזה
כן, אבל פגשתי את מיכלי במכלת, שהפנתה לרונית, המרואיינת הראשונה, ומשם זה תפס כיוון וצורה שעל-פיה יצרתי את ההמשך.
4. מה אמר על זה אבי? 
אבי הוא כמוני. אנחנו שנינו קופצים באנג’י לתוך החיים. הוא אמר לי ‘רעיון מדליק, תעשי’ הוא לא חשב שמאותו רגע, אשתו מתחתנת עם משהו אחר למשך שנה.. 
5. איך זה הלך בפרקטיקה? ברמה היומיומית זה לא רק למצוא אישה. זה למצוא זמן לראיון, זה לפעמים לנסוע ולחזור, זה לכתוב, זה לערוך.. איך זה עבד? 
זה לקח כמה שעות ביום, כל יום.. הייתי חייבת להיות מאד מאורגנת כל הזמן, מהנדסת של הזמן. הורדתי עבודה, ישנתי פחות, שמתי שעון מעורר בשבת בבוקר.. הילדים אכלו יותר סנדוויצ’ים.. זה גם מעבר לעשייה, כי יש את המחשבות, והחלומות, ותוך כדי צחצוח שיניים לחשוב על כותרת.. זה עטף את כל החיים.
עם כמה שניסיתי להיות שוטרת של עצמי, לשים גבולות ברורים, זה לא תמיד עבד. 
המשפחה שלי הייתה מאד מעורבת, איך אפשר שלא? שהאמא יוצאת ב- 7 בבוקר מהאוהל בים, ומכוונת את האייפון לשמים, נושאת ברכה שתהיה קליטה ומנסה לשגר ראיון, זה מעורר רגשות.. נסענו להמון חופשות השנה, ושם זה היה מאד מאתגר.

כשהם ראו אותי לחוצה באמצע טיול בהרים ביוון, אבי עצר באמצע הדרך ואמר – ‘תראי, יש פה שלט, כתוב כפר אומנים, בטוח תמצאי כבר אישה’ וזה נגמר בראיון... אח”כ הוא אירגן לי ראיון עם הרוקחת היווניה, שהמפגש איתה שידרג לנו את הטיול, בסופר, הילדים עצרו  אישה מבוגרת עם כלב והסבירו לה שאמא שלהם צריכה לדבר איתה.. הייתה התגייסות.
כמובן גם בארץ. כבר קרה שהבן שלי חזר מבית הספר עם פתק שהיה בו טלפון של אמא של חבר שלו ש’באה מארץ אחרת’ והוא חושב שיהיה לי מעניין לדבר איתה..

אני יודעת שלפעמים נמאס להם ממני. לא נתתי להם מנוחה, אין יום שזה לא היה נוכח. אגב, לא רק להם, לכל הסביבה. חברות שלי, אחיות שלי, כולם מאד סבלו משיחות אובר-פרויקט.. זה היה מאד בתוך החיים.
6. אז את גם זורמת אבל גם שוטרת, עמדת בהתחייבות. זה עוד ניגוד שמתקיים בך, כמו כל הניגודים האחרים, שדברו עליהם בחלק הקודם 
כי זו החלטה - כל יום תהיה אישה, ובכלל אין שאלה על זה. איך היא תהיה? זה היה תלוי בנסיבות של אותו יום. אין ספק שהיו מצבים שהייתי צריכה להיות יצירתית, וקרה שראיינתי את הצל של עצמי, כשהיינו בחופש במקום מבודד, או אישה שצילמתי ברחוב וניהלתי מולה דיאלוג, כי היא הזכירה לי דמות מסרט שראיתי באותו שבוע.

בברצלונה ראיינתי עבודה של דאלי, אישה שראיתי בטלוויזיה, אישה שישבה לידיי בבית קפה ולא ידעה שאני עושה עליה תצפית, היה מעניין.. אם כי כל אלו די נדירים, הרוב אלו לגמרי נשים שניהלנו שיחה אמיתית.

7. ואותן נשים שדברת איתן, ידעת שיש להן את הסיפור הייחודי? או שזה עלה תוך כדי שיחה? 
הנשים הגיעו מתוך החיים שלי, או כאלו שפנו אליי, או נשים שהמליצו לי לדבר איתן. חברות קרובות וכל מיני ‘סוכנות חשאיות’, ששלחו לי המלצות. הכל נכנס לרשימה והבחירה הייתה אינטואיטיבית.
תמיד בקשתי לא לדעת פרטים על האישה, רק טלפון. רק תוך כדי שיחה, גיליתי מי זאת, בת כמה היא, מאיפה וכו’. זה היה מרתק. 
8. היו כאלה שאמרו לא? 
ב -90% מהמקרים הייתה הענות חיובית, למרות ששוב, הנשים לא הבינו בשביל מה ומה מעניין בהן.. במגזר החרדי הייתה לי בעיה בחלק מהמקרים, בגלל הפרסום באינטרנט ובגלל שהוא כולל תמונה.
9. היו ראיונות של החמצות? שאמרת וואלה, לא הצלחנו לפצח עד העומק, לא התקדם..? 
מעט, זה הורגש בעיקר עם בחלק מהראיונות עם האנשים הקרובים אליי. שם היה לי קשה לראיין באופן אובייקטיבי. במקרים אחרים, כל עוד באתי עם לב פתוח, זה זרם בקלות, ואת זה פרסמתי. לא ניסתי להגיע עם כל אחת למיצוי, לקצה, זו רק הצצה לרגע אחד במורכבות שלה.
10. היו ראיונות שלא פרסמת?
יש ראיונות בודדים, בעיקר כי זה לא היה מדויק. כמו למשל פעם אית קרה לי שלא הצלחתי להתנער מהשיפוטיות שלי כלפי מרואיינת, שעוררה בי התנגדות גדולה. היא ניסתה לשכנע אותי במשהו, שלא יכולתי לקבל. 
11. לא הכנסת לא בגלל השיפוטיות, או שלא הכנסת כי לא הקשבת 
כי זה היה מזויף. הייתה לי מחויבות מול עצמי, שאני לא מכניסה משהו מזויף. זיוף נקלט ברגע. הכל חייב להיות אמיתי. זה היה נושא די שטותי וזה מצחיק, כי עלו בפרויקט נושאים טעונים שמזמינים התנגדות, אפילו אידיאולוגית, ומול כולם הייתי פתוחה וקשובה. כאן לא שחררתי וזה הורגש. 
12. היו קווים אדומים? 

בטח. היה לי מאד חשוב לזכור בשביל המרואיינת עצמה, שזאת היא שהולכת להתפרסם. לא אני. לכן הקפדתי מאד שמה שהיא אומרת שם, זה משהו שהיא שלמה איתו, ושום דבר שהיא תצטער עליו אחר-כך. הרבה פעמים עצרתי ושאלתי ‘את בטוחה שאת רוצה לתת לזה חשיפה?’
היו הרבה ראיונות על סיפורים קשים של החיים, ושם ניסיתי מאד לא להיות מין עיתון צהוב כזה עם כותרת של ‘סיפור אנושי מזעזע..’, למרות שיש כמה שהם בהחלט כאלה. היה לי חשוב שזה יכבד את האישה שנתנה בי את האמון שלה.

למשל היה מקרה של בחורה צעירה מאד, שהגיס שלה הטריד אותה מינית במשך שנים, שפנתה אליי ואמרתי לה שאני לא מראיינת אותה. רק ברגע שהיא אמרה שהיא חייבת לדבר, כי יש פה עינוי דין – שנתיים שהיא מחכה לגזר דין ומתעלמים ממנה – הסכמתי. זה באמת מאד מקומם, ולא מדברים על זה מספק. כמובן שזה היה הפוקוס, ולא מה הוא עשה ואיך הוא נגע.
13. זה דורש אומץ, כי הפיתוי לפעמים הוא גדול 
פיתוי גדול. אני באה מעולם של עיתונות. אני יודעת איך אנשים מוכרים את אמא שלהם, סבתא שלהם, הכל בחבילה אחת, כדי להיחשף. יכולתי גם לחשוב על דוחו”ת האנליטיקס שלי, שאולי יכלו להיות מרשימים יותר, אבל בביטחון רב אני יכולה לומר שלא היה סיכוי. 

זה כל הכיף פה, שלא היה לי אף אחד על הראש. יכולתי לדבר עם מישהי על איך מחמיצים לימונים וזה היה מתפרסם. לא סיננתי שום ראיון בגלל שהוא כביכול לא מספיק דרמטי, או מעניין. הכל נכנס. עשיתי את הפרויקט הזה עבור עצמי. כמעט ולא הייתה שיחה שלא נהניתי ממנה, וזה מספיק. 

14. מצד אחד את חושפת את הפרויקט להמון עיניים, ומצד שני את אומרת אני מתעלמת מכל העיניים, זה לא קונפליקט? 
כן. וזה עכשיו נשמע פשוט, אבל זה היה התהליך שלי בשנה הזאת, לדייק את העשייה מתוך מה שאני בפנים מרגישה ורוצה.
בגלל שזה כל יום כל יום, יש ימים שאת לא יכולה לדייק. את מבועסת, עייפה, לא בא לך לדבר גם עם עצמך.. בימים כאלה זה לדייק את הראיונות מתוך המקום הזה – ללמוד להניח, ולחכות או לדבר עם מרואיינת ופתאום הכל המקום הזה מתפוגג. הרבה פעמים הבאתי את זה לתוך השיחה, אמרתי ‘תשמעי היום אני מבועסת, ספרי לי משהו מרומם..’ זה ממש תהליך של הילינג.. 
15. זה יהיה עוול לנסות לסכם את השנה הזאת בראיון אחד..
כן, נצטרך לעצור..
יש עוד המון על מה לספר, על המעגלים שהתחברו כאן, על הקשרים האישיים בין המרואיינות, על שושלות של סבתא רבה-סבתא-אמא ונינה שהתראיינו, כאלה שנפגשו פה אחרי שנים של ניתוק, על נשים שסיפרו לי שהעזו לשנות בזכות מישהי אחרת, על הגברים שהיו כאן, והיו, התגובות שקבלתי כל הזמן לאורך הדרך. 
זה נשים, זה אנשים, זה משהו אנושי, שההבנות והחיבורים ממנו, ממשיכים לבוא כל הזמן..
 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים |דף הבית 
 |   

על הפרויקט – חלק ב’

ביום שלישי התקיים הראיון ה – 365, הראיון האחרון, איתי. שם הדגש היה על מי שאני. היום אני מביאה את חלק ב’ של הראיון, שעוסק בשאלות על הפרויקט עצמו, וקצת על התהליך מאחורי הקלעים. זה עדין רק חלק קטן, כי באמת שהצטבר הרבה חומר, אבל מקווה שזה העיקר, ויענה על מה ששלחתם.

וזהו, היום זה באמת הסוף, נתראה בפיקניק, צ’או ותודה ענת

מראיינת: אושיק פלר.

1. מה אמרו בהתחלה? היו שפקפקו?

את צוחקת..

2. אז היו שלא?

זה כבר יותר מדויק.. בהתחלה שמעתי הרבה מסביב ‘מה, את משוגעת?’ ‘מאיפה יהיה לך זמן לזה?’ ‘מאיפה תביאי נשים?’

אני אמרתי שזה לא כזה רציני.. בטח ייקח לי חצי שעה ביום. אמצא נשים, גם ברחוב, אשאל כל אחת כמה שאלות קטנות כאלה - מה את אוהבת לאכול, איזה סרט ראית, ואסגור עניין.. גם לא הבנתי מה הבעיה. אני הרי כותבת בלי סוף, אז שזה יהיה בבלוג..

ברגע שהחלטתי, לא התעסקתי עם שום שאלות של פחד ושום שאלות של ספק. היו לי 5 ימים מהרגע שצץ הרעיון, ועד יום האישה והחלטתי להיות מאד פרקטית. באותו יום כבר בניתי את הבלוג, עיצבתי לי לוגו ויאללה לדרך.

יומיים לפני, הכל היה מוכן, רק לא ידעתי את מי אני הולכת לראיין ואיך זה הולך להראות באמת..

3. רק את זה לא ידעת.. את הדבר הקטן הזה

כן, אבל פגשתי את מיכלי במכלת, שהפנתה לרונית, המרואיינת הראשונה, ומשם זה תפס כיוון וצורה שעל-פיה יצרתי את ההמשך.

4. מה אמר על זה אבי?

אבי הוא כמוני. אנחנו שנינו קופצים באנג’י לתוך החיים. הוא אמר לי ‘רעיון מדליק, תעשי’ הוא לא חשב שמאותו רגע, אשתו מתחתנת עם משהו אחר למשך שנה..

5. איך זה הלך בפרקטיקה? ברמה היומיומית זה לא רק למצוא אישה. זה למצוא זמן לראיון, זה לפעמים לנסוע ולחזור, זה לכתוב, זה לערוך.. איך זה עבד?

זה לקח כמה שעות ביום, כל יום.. הייתי חייבת להיות מאד מאורגנת כל הזמן, מהנדסת של הזמן. הורדתי עבודה, ישנתי פחות, שמתי שעון מעורר בשבת בבוקר.. הילדים אכלו יותר סנדוויצ’ים.. זה גם מעבר לעשייה, כי יש את המחשבות, והחלומות, ותוך כדי צחצוח שיניים לחשוב על כותרת.. זה עטף את כל החיים.

עם כמה שניסיתי להיות שוטרת של עצמי, לשים גבולות ברורים, זה לא תמיד עבד. 

המשפחה שלי הייתה מאד מעורבת, איך אפשר שלא? שהאמא יוצאת ב- 7 בבוקר מהאוהל בים, ומכוונת את האייפון לשמים, נושאת ברכה שתהיה קליטה ומנסה לשגר ראיון, זה מעורר רגשות.. נסענו להמון חופשות השנה, ושם זה היה מאד מאתגר.

כשהם ראו אותי לחוצה באמצע טיול בהרים ביוון, אבי עצר באמצע הדרך ואמר – ‘תראי, יש פה שלט, כתוב כפר אומנים, בטוח תמצאי כבר אישה’ וזה נגמר בראיון... אח”כ הוא אירגן לי ראיון עם הרוקחת היווניה, שהמפגש איתה שידרג לנו את הטיול, בסופר, הילדים עצרו  אישה מבוגרת עם כלב והסבירו לה שאמא שלהם צריכה לדבר איתה.. הייתה התגייסות.

כמובן גם בארץ. כבר קרה שהבן שלי חזר מבית הספר עם פתק שהיה בו טלפון של אמא של חבר שלו ש’באה מארץ אחרת’ והוא חושב שיהיה לי מעניין לדבר איתה..

אני יודעת שלפעמים נמאס להם ממני. לא נתתי להם מנוחה, אין יום שזה לא היה נוכח. אגב, לא רק להם, לכל הסביבה. חברות שלי, אחיות שלי, כולם מאד סבלו משיחות אובר-פרויקט.. זה היה מאד בתוך החיים.

6. אז את גם זורמת אבל גם שוטרת, עמדת בהתחייבות. זה עוד ניגוד שמתקיים בך, כמו כל הניגודים האחרים, שדברו עליהם בחלק הקודם

כי זו החלטה - כל יום תהיה אישה, ובכלל אין שאלה על זה. איך היא תהיה? זה היה תלוי בנסיבות של אותו יום. אין ספק שהיו מצבים שהייתי צריכה להיות יצירתית, וקרה שראיינתי את הצל של עצמי, כשהיינו בחופש במקום מבודד, או אישה שצילמתי ברחוב וניהלתי מולה דיאלוג, כי היא הזכירה לי דמות מסרט שראיתי באותו שבוע.

בברצלונה ראיינתי עבודה של דאלי, אישה שראיתי בטלוויזיה, אישה שישבה לידיי בבית קפה ולא ידעה שאני עושה עליה תצפית, היה מעניין.. אם כי כל אלו די נדירים, הרוב אלו לגמרי נשים שניהלנו שיחה אמיתית.

7. ואותן נשים שדברת איתן, ידעת שיש להן את הסיפור הייחודי? או שזה עלה תוך כדי שיחה?

הנשים הגיעו מתוך החיים שלי, או כאלו שפנו אליי, או נשים שהמליצו לי לדבר איתן. חברות קרובות וכל מיני ‘סוכנות חשאיות’, ששלחו לי המלצות. הכל נכנס לרשימה והבחירה הייתה אינטואיטיבית.

תמיד בקשתי לא לדעת פרטים על האישה, רק טלפון. רק תוך כדי שיחה, גיליתי מי זאת, בת כמה היא, מאיפה וכו’. זה היה מרתק.

8. היו כאלה שאמרו לא?

ב -90% מהמקרים הייתה הענות חיובית, למרות ששוב, הנשים לא הבינו בשביל מה ומה מעניין בהן.. במגזר החרדי הייתה לי בעיה בחלק מהמקרים, בגלל הפרסום באינטרנט ובגלל שהוא כולל תמונה.

9. היו ראיונות של החמצות? שאמרת וואלה, לא הצלחנו לפצח עד העומק, לא התקדם..?

מעט, זה הורגש בעיקר עם בחלק מהראיונות עם האנשים הקרובים אליי. שם היה לי קשה לראיין באופן אובייקטיבי. במקרים אחרים, כל עוד באתי עם לב פתוח, זה זרם בקלות, ואת זה פרסמתי. לא ניסתי להגיע עם כל אחת למיצוי, לקצה, זו רק הצצה לרגע אחד במורכבות שלה.

10. היו ראיונות שלא פרסמת?

יש ראיונות בודדים, בעיקר כי זה לא היה מדויק. כמו למשל פעם אית קרה לי שלא הצלחתי להתנער מהשיפוטיות שלי כלפי מרואיינת, שעוררה בי התנגדות גדולה. היא ניסתה לשכנע אותי במשהו, שלא יכולתי לקבל.

11. לא הכנסת לא בגלל השיפוטיות, או שלא הכנסת כי לא הקשבת

כי זה היה מזויף. הייתה לי מחויבות מול עצמי, שאני לא מכניסה משהו מזויף. זיוף נקלט ברגע. הכל חייב להיות אמיתי. זה היה נושא די שטותי וזה מצחיק, כי עלו בפרויקט נושאים טעונים שמזמינים התנגדות, אפילו אידיאולוגית, ומול כולם הייתי פתוחה וקשובה. כאן לא שחררתי וזה הורגש.

12. היו קווים אדומים?

בטח. היה לי מאד חשוב לזכור בשביל המרואיינת עצמה, שזאת היא שהולכת להתפרסם. לא אני. לכן הקפדתי מאד שמה שהיא אומרת שם, זה משהו שהיא שלמה איתו, ושום דבר שהיא תצטער עליו אחר-כך. הרבה פעמים עצרתי ושאלתי ‘את בטוחה שאת רוצה לתת לזה חשיפה?’

היו הרבה ראיונות על סיפורים קשים של החיים, ושם ניסיתי מאד לא להיות מין עיתון צהוב כזה עם כותרת של ‘סיפור אנושי מזעזע..’, למרות שיש כמה שהם בהחלט כאלה. היה לי חשוב שזה יכבד את האישה שנתנה בי את האמון שלה.

למשל היה מקרה של בחורה צעירה מאד, שהגיס שלה הטריד אותה מינית במשך שנים, שפנתה אליי ואמרתי לה שאני לא מראיינת אותה. רק ברגע שהיא אמרה שהיא חייבת לדבר, כי יש פה עינוי דין – שנתיים שהיא מחכה לגזר דין ומתעלמים ממנה – הסכמתי. זה באמת מאד מקומם, ולא מדברים על זה מספק. כמובן שזה היה הפוקוס, ולא מה הוא עשה ואיך הוא נגע.

13. זה דורש אומץ, כי הפיתוי לפעמים הוא גדול

פיתוי גדול. אני באה מעולם של עיתונות. אני יודעת איך אנשים מוכרים את אמא שלהם, סבתא שלהם, הכל בחבילה אחת, כדי להיחשף. יכולתי גם לחשוב על דוחו”ת האנליטיקס שלי, שאולי יכלו להיות מרשימים יותר, אבל בביטחון רב אני יכולה לומר שלא היה סיכוי.

זה כל הכיף פה, שלא היה לי אף אחד על הראש. יכולתי לדבר עם מישהי על איך מחמיצים לימונים וזה היה מתפרסם. לא סיננתי שום ראיון בגלל שהוא כביכול לא מספיק דרמטי, או מעניין. הכל נכנס. עשיתי את הפרויקט הזה עבור עצמי. כמעט ולא הייתה שיחה שלא נהניתי ממנה, וזה מספיק.

14. מצד אחד את חושפת את הפרויקט להמון עיניים, ומצד שני את אומרת אני מתעלמת מכל העיניים, זה לא קונפליקט?

כן. וזה עכשיו נשמע פשוט, אבל זה היה התהליך שלי בשנה הזאת, לדייק את העשייה מתוך מה שאני בפנים מרגישה ורוצה.

בגלל שזה כל יום כל יום, יש ימים שאת לא יכולה לדייק. את מבועסת, עייפה, לא בא לך לדבר גם עם עצמך.. בימים כאלה זה לדייק את הראיונות מתוך המקום הזה – ללמוד להניח, ולחכות או לדבר עם מרואיינת ופתאום הכל המקום הזה מתפוגג. הרבה פעמים הבאתי את זה לתוך השיחה, אמרתי ‘תשמעי היום אני מבועסת, ספרי לי משהו מרומם..’ זה ממש תהליך של הילינג..

15. זה יהיה עוול לנסות לסכם את השנה הזאת בראיון אחד..

כן, נצטרך לעצור..

יש עוד המון על מה לספר, על המעגלים שהתחברו כאן, על הקשרים האישיים בין המרואיינות, על שושלות של סבתא רבה-סבתא-אמא ונינה שהתראיינו, כאלה שנפגשו פה אחרי שנים של ניתוק, על נשים שסיפרו לי שהעזו לשנות בזכות מישהי אחרת, על הגברים שהיו כאן, והיו, התגובות שקבלתי כל הזמן לאורך הדרך.

זה נשים, זה אנשים, זה משהו אנושי, שההבנות והחיבורים ממנו, ממשיכים לבוא כל הזמן..

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים |דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365 

אני ואושיק, אושיק ואני
בקצרה: היום, לראשונה מזה שנה, לא יתפרסם כאן ראיון. היה נראה לי מעניין לשתף אתכם  בתחושות של מאחורי הקלעים של להיות המרואיינת, בעיקר שהמפגש עם אושיק היה כל כך מיוחד.
יש פה 2 חלקים. אחד אושיק מספרת על המפגש איתי, ובשני זו אני על המפגש איתה.
1. אושיק:
בבוקר יום שישי האחרון נפגשתי עם ענת “לראיון”.
יש לי טייפ קטן שמשמש אותי למחקר ראיונות שאני עושה על נשים פוליטיקאיות, הפעם ארצה להשתמש בו לצורך אחר. התארגנתי על חדר שקט, אצלי בבית, עם הטייפ וקצת פינוקים.
 ראשית לכל הודעתי לענת ש”זה לא ראיון, אלא שיחה”. השיחה הזאת התארכה לכדי כמה שעות מרתקות, מרגשות, מעוררות השתאות והשראה.
 נשות הפרויקט שלחו לענת כמה שאלות שרצו לשאול, ואני הכנתי עוד כמה וכמה…אבל לא היה צורך בכך. השיחה קלחה כמו שרק שתי נשים (כאמור, די זרות האחת לרעותה) יכולות לשוחח.
בעצם, במחשבה שנייה, זו לא הייתה בדיוק שיחה. ענת הייתה בהצפה גדולה.

הפרויקט מילא אותה עד גדותיה והיא התמסרה לגודש הזה ולשאלות שלי, ופשוט דיברה ודיברה. חשתי שבשלה העת עבור ענת לעבור לקדמת הבמה באופן מלא וגלוי. אחרי כמה דקות של מבוכה, היא עשתה את זה בביטחון ובנוחות.
בכל זאת, היא הרי ראתה כמה שעשו את זה קודם לפניה, לא?

השיחה הייתה מאוד כנה ואותנטית, בדיוק כמו שביקשה וקיבלה מהנשים אותן פגשה. בסיומה של השיחה הארוכה כיבינו את הטייפ והמשכנו לשוחח.
יש דברים שהשתיקה יפה להם, ויש דברים שהפומביות לא ממש מתאימה להם.
 כשסיכמנו שאלה ענת – איך זה היה לראיין אותה?
עניתי ש”גם מאוד פשוט וגם מאוד מורכב”.
למה פשוט? כבר הסברתי…. היה לה המון מה לספר, הכל מעניין והיא בהחלט שיתפה בנדיבות.
למה מורכב? אחרי שענת ראיינה 364 נשים המעבר מכסא השואלת לכסא המשיבה היה לא לגמרי טבעי עבורה, אפילו כשסיימנו את השיחה אחרי כמה שעות ארוכות, וברוב נימוס שאלתי אם פספסתי משהו, קיבלתי ממנה שאלות נוספות ש”הייתי צריכה לשאול” (חשובות ומעניינות כמובן, אבל איך אפשר לשאול על הכל?)

היה לי ברור שהפרויקט חלחל לחיים של ענת ולכל הסובבים אותה, באופן שלא ניתן להפריד בינה לבינו – סיבים חדשים שנשזרו באריג חייה ולא ייפרמו לעולם.

מדהים לחשוב על בחורה, עסוקה למדי, עם קריירה, משפחה וילדים (הקטנה הייתה בת שנה וחצי כשהכל התחיל) שלוקחת על עצמה מחויבות גדולה כזאת.

כל יום אישה חדשה, רצוי שתהיה מעניינת ומרגשת, בשבת, בליל הסדר, בנסיעה משפחתית וסתם כשאין חשק או מצב רוח. עבודה תובענית שאין בה ימי מחלה וימי חופשה.

אני מזכירה לעצמי שאין כאן היבט עסקי. אף גורם רשמי לא עומד מאחורי זה, אין חסויות או מטרות נסתרות, אלא “רק” תעוזה ויצירתיות של אישה אחת!

אצלי בבית, תלויה על קיר עם מסגרת, שמיכת טלאים גדולה מאוד שהבאתי מטיול בגואטמלה. כל טלאי בשמיכה המרהיבה הזאת עשוי בד ארוג בדוגמא ובצבעים שונים, והכל יחד מלאכת מחשבת של הרמוניה,  בדיוק כמו פסיפס הנשים במיזם.

 קולאז’ התמונות של המרואיינות שנוצר במהלך השנה הוא אמיתי וגם סימבולי – כל אחת מהנשים שמופיעות בו היא עולם ומלואו, עם עושר פנימי וייחודיות משל עצמה.

אני מקווה שהבמה היומית שניתנה להן הביאה מקור של כוח, הכרה בעוצמה וביכולת האישית ו”רגע של נחת” עצמית.
יש הרבה מקום לגאווה –
לענת על הכל (מה כבר אפשר לומר בלי להישמע שחוקה?)
לנשים המדהימות שניאותו לחשוף חלק מעולמן הפרטי,
לאלו שליוו, קראו והתרגשו,
ולכל אחת מהנשים בעולם – כל אחת עם סיפורה האישי, הקושי וההתמודדות, האתגרים והניצחונות, השמחה והעצב, הכל מכל וכול.
 כמה חבל שלא שמעתי על הפרויקט כשהתחיל,
איזה יופי שהכרתי אותו לפני שהסתיים,
אני שמחה על ההזדמנות ליטול בו חלק, ולו קטן.
 
אושיק פלר

2. ענת:
על הבליינדייט שלי עם אושיק כבר שמעתם אתמול. כבר ברגע הראשון שנפגשנו, התחושה הייתה כמו השתקפות של עצמי בבן אדם אחר, מישהי זרה אך מוכרת. כשהכרנו יותר לעומק, קבלתי חיזוק לתחושה הזאת.
בשישי בבוקר, אחרי שניסיתי להתחמק ואמרתי שאני חולה, טעיתי בהוראות נסיעה בדרך, (שבגדול היו ‘סעי ישר’), שחררתי את הפחדים והגעתי לאושיק. 
בחדר שישבנו בו, היה שולחן ערוך בצלוחיות קטנות וקנקן תה גדול, ולצידו מונחת תיבה מקש, עטופה יפה יפה. בקושי הצלחתי להיכנס מרוב פליאה ‘מה זה?’
'זה בשבילך', ענתה, 'כנסי'.
מיותר לציין שהייתי נרגשת מאד, כאילו לא היה די במעמד שלשמו התכנסנו.. התיישבתי ותרגלתי נשימות.. 3 שעות ישבנו יחד ודרך המילים שיצאו התחלתי בתהליך העיבוד של חוויית הפרויקט. אושיק כיוונה אותי בביטחון רב, ברגישות, עם מבט חד בעיניים, ואני התמסרתי. הייתי נוכחת.
הייתה שיחה נעימה מאד מאד, זורמת, כזו שרק השעון יכול לעצור ולהזכיר שהיום יום שישי ויש עוד מה להספיק..
אושיק אמרה לי, שזה יהיה עוול לנסות לסכם את הפרויקט בשיחה. הבנתי שבאמת אין לזה סוף, שיש המון דברים מעניינים וחשובים, שאוכל לדבר עליהם עוד ועוד, וכיבינו את הטייפ.

פתחתי את התיבה, ושם חיכו לי מלא מלא דברים, שלכל אחד מהם יש משמעות. ‘הבאתי לך מילים ונשים’ אמרה לי. עברתי אחד אחד - הספר שכתבה על המרוץ בסין, הסרט שהפיקה על נשים שראיינה, טור מהעיתון על הנשים ששולטות ברשת, יומן ועוד ועוד, כל דבר מונח מתוך מחשבה וכוונה.

אני לרגע חושבת שזה פשוט לא הגיוני שכל זה מגיע מאישה שכמה ימים לפני כן היינו זרות זו לזו, אבל היה פה משהו אחר. כמו קליק בין בני זוג, שיודעים שזהו, אפשר להכין הזמנות לחתונה. אין שאלה לגבי החיבור.

לגבי העצמה, זה משהו אחר. חשבתי שאני נחשבת לאחת בלי מעצורים.. תמיד כיף לפגוש מישהו שמאתגר אותך יותר..! אם ניקח בחשבון שאושיק, היא מנכל”ית עסוקה, של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אחרי שורה של תפקידים בכירים בתחומי עיסוק שונים בתכלית, שכולל תחנות כמנהלת בגופים פיננסים, בית חולים, סמנכ”ל בתנובה, היום עושה את התואר השני, השני שלה, בלימודי מגדר, רצה מרתונים, ובתוך זה בית וילדים.. מה אגיד, האתגר גדול עד מאד..!
אושיק את השראה גדולה, בטח להרבה נשים, ובמיוחד לאישה כמוני. תודה רבה על הכל!
ענת.
להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים |דף הבית 
 |   

אני ואושיק, אושיק ואני

בקצרה: היום, לראשונה מזה שנה, לא יתפרסם כאן ראיון. היה נראה לי מעניין לשתף אתכם  בתחושות של מאחורי הקלעים של להיות המרואיינת, בעיקר שהמפגש עם אושיק היה כל כך מיוחד.

יש פה 2 חלקים. אחד אושיק מספרת על המפגש איתי, ובשני זו אני על המפגש איתה.

1. אושיק:

בבוקר יום שישי האחרון נפגשתי עם ענת “לראיון”.

יש לי טייפ קטן שמשמש אותי למחקר ראיונות שאני עושה על נשים פוליטיקאיות, הפעם ארצה להשתמש בו לצורך אחר. התארגנתי על חדר שקט, אצלי בבית, עם הטייפ וקצת פינוקים.

 ראשית לכל הודעתי לענת ש”זה לא ראיון, אלא שיחה”. השיחה הזאת התארכה לכדי כמה שעות מרתקות, מרגשות, מעוררות השתאות והשראה.

 נשות הפרויקט שלחו לענת כמה שאלות שרצו לשאול, ואני הכנתי עוד כמה וכמה…אבל לא היה צורך בכך. השיחה קלחה כמו שרק שתי נשים (כאמור, די זרות האחת לרעותה) יכולות לשוחח.

בעצם, במחשבה שנייה, זו לא הייתה בדיוק שיחה. ענת הייתה בהצפה גדולה.

הפרויקט מילא אותה עד גדותיה והיא התמסרה לגודש הזה ולשאלות שלי, ופשוט דיברה ודיברה. חשתי שבשלה העת עבור ענת לעבור לקדמת הבמה באופן מלא וגלוי. אחרי כמה דקות של מבוכה, היא עשתה את זה בביטחון ובנוחות.

בכל זאת, היא הרי ראתה כמה שעשו את זה קודם לפניה, לא?

השיחה הייתה מאוד כנה ואותנטית, בדיוק כמו שביקשה וקיבלה מהנשים אותן פגשה. בסיומה של השיחה הארוכה כיבינו את הטייפ והמשכנו לשוחח.

יש דברים שהשתיקה יפה להם, ויש דברים שהפומביות לא ממש מתאימה להם.

 כשסיכמנו שאלה ענת – איך זה היה לראיין אותה?

עניתי ש”גם מאוד פשוט וגם מאוד מורכב”.

למה פשוט? כבר הסברתי…. היה לה המון מה לספר, הכל מעניין והיא בהחלט שיתפה בנדיבות.

למה מורכב? אחרי שענת ראיינה 364 נשים המעבר מכסא השואלת לכסא המשיבה היה לא לגמרי טבעי עבורה, אפילו כשסיימנו את השיחה אחרי כמה שעות ארוכות, וברוב נימוס שאלתי אם פספסתי משהו, קיבלתי ממנה שאלות נוספות ש”הייתי צריכה לשאול” (חשובות ומעניינות כמובן, אבל איך אפשר לשאול על הכל?)

היה לי ברור שהפרויקט חלחל לחיים של ענת ולכל הסובבים אותה, באופן שלא ניתן להפריד בינה לבינו – סיבים חדשים שנשזרו באריג חייה ולא ייפרמו לעולם.

מדהים לחשוב על בחורה, עסוקה למדי, עם קריירה, משפחה וילדים (הקטנה הייתה בת שנה וחצי כשהכל התחיל) שלוקחת על עצמה מחויבות גדולה כזאת.

כל יום אישה חדשה, רצוי שתהיה מעניינת ומרגשת, בשבת, בליל הסדר, בנסיעה משפחתית וסתם כשאין חשק או מצב רוח. עבודה תובענית שאין בה ימי מחלה וימי חופשה.

אני מזכירה לעצמי שאין כאן היבט עסקי. אף גורם רשמי לא עומד מאחורי זה, אין חסויות או מטרות נסתרות, אלא “רק” תעוזה ויצירתיות של אישה אחת!


אצלי בבית, תלויה על קיר עם מסגרת, שמיכת טלאים גדולה מאוד שהבאתי מטיול בגואטמלה. כל טלאי בשמיכה המרהיבה הזאת עשוי בד ארוג בדוגמא ובצבעים שונים, והכל יחד מלאכת מחשבת של הרמוניה,  בדיוק כמו פסיפס הנשים במיזם.

 קולאז’ התמונות של המרואיינות שנוצר במהלך השנה הוא אמיתי וגם סימבולי – כל אחת מהנשים שמופיעות בו היא עולם ומלואו, עם עושר פנימי וייחודיות משל עצמה.

אני מקווה שהבמה היומית שניתנה להן הביאה מקור של כוח, הכרה בעוצמה וביכולת האישית ו”רגע של נחת” עצמית.

יש הרבה מקום לגאווה –

לענת על הכל (מה כבר אפשר לומר בלי להישמע שחוקה?)

לנשים המדהימות שניאותו לחשוף חלק מעולמן הפרטי,

לאלו שליוו, קראו והתרגשו,

ולכל אחת מהנשים בעולם – כל אחת עם סיפורה האישי, הקושי וההתמודדות, האתגרים והניצחונות, השמחה והעצב, הכל מכל וכול.

 כמה חבל שלא שמעתי על הפרויקט כשהתחיל,

איזה יופי שהכרתי אותו לפני שהסתיים,

אני שמחה על ההזדמנות ליטול בו חלק, ולו קטן.

 

אושיק פלר


2. ענת:

על הבליינדייט שלי עם אושיק כבר שמעתם אתמול. כבר ברגע הראשון שנפגשנו, התחושה הייתה כמו השתקפות של עצמי בבן אדם אחר, מישהי זרה אך מוכרת. כשהכרנו יותר לעומק, קבלתי חיזוק לתחושה הזאת.

בשישי בבוקר, אחרי שניסיתי להתחמק ואמרתי שאני חולה, טעיתי בהוראות נסיעה בדרך, (שבגדול היו ‘סעי ישר’), שחררתי את הפחדים והגעתי לאושיק. 

בחדר שישבנו בו, היה שולחן ערוך בצלוחיות קטנות וקנקן תה גדול, ולצידו מונחת תיבה מקש, עטופה יפה יפה. בקושי הצלחתי להיכנס מרוב פליאה ‘מה זה?’

'זה בשבילך', ענתה, 'כנסי'.

מיותר לציין שהייתי נרגשת מאד, כאילו לא היה די במעמד שלשמו התכנסנו.. התיישבתי ותרגלתי נשימות.. 3 שעות ישבנו יחד ודרך המילים שיצאו התחלתי בתהליך העיבוד של חוויית הפרויקט. אושיק כיוונה אותי בביטחון רב, ברגישות, עם מבט חד בעיניים, ואני התמסרתי. הייתי נוכחת.

הייתה שיחה נעימה מאד מאד, זורמת, כזו שרק השעון יכול לעצור ולהזכיר שהיום יום שישי ויש עוד מה להספיק..

אושיק אמרה לי, שזה יהיה עוול לנסות לסכם את הפרויקט בשיחה. הבנתי שבאמת אין לזה סוף, שיש המון דברים מעניינים וחשובים, שאוכל לדבר עליהם עוד ועוד, וכיבינו את הטייפ.

פתחתי את התיבה, ושם חיכו לי מלא מלא דברים, שלכל אחד מהם יש משמעות. ‘הבאתי לך מילים ונשים’ אמרה לי. עברתי אחד אחד - הספר שכתבה על המרוץ בסין, הסרט שהפיקה על נשים שראיינה, טור מהעיתון על הנשים ששולטות ברשת, יומן ועוד ועוד, כל דבר מונח מתוך מחשבה וכוונה.

אני לרגע חושבת שזה פשוט לא הגיוני שכל זה מגיע מאישה שכמה ימים לפני כן היינו זרות זו לזו, אבל היה פה משהו אחר. כמו קליק בין בני זוג, שיודעים שזהו, אפשר להכין הזמנות לחתונה. אין שאלה לגבי החיבור.

לגבי העצמה, זה משהו אחר. חשבתי שאני נחשבת לאחת בלי מעצורים.. תמיד כיף לפגוש מישהו שמאתגר אותך יותר..! אם ניקח בחשבון שאושיק, היא מנכל”ית עסוקה, של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אחרי שורה של תפקידים בכירים בתחומי עיסוק שונים בתכלית, שכולל תחנות כמנהלת בגופים פיננסים, בית חולים, סמנכ”ל בתנובה, היום עושה את התואר השני, השני שלה, בלימודי מגדר, רצה מרתונים, ובתוך זה בית וילדים.. מה אגיד, האתגר גדול עד מאד..!

אושיק את השראה גדולה, בטח להרבה נשים, ובמיוחד לאישה כמוני. תודה רבה על הכל!

ענת.

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים |דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365 

אנחנו לא רגילות לשים את עצמנו על במה, ולראות כמה אנחנו מהממות, וסופר-על. לא כי אנחנו פמיניסטיות, או כל הגדרה אחרת, אלא כי אנחנו מי שאנחנו, נשים שמתמודדות עם מורכבות רבה

ענת, יום 365

יום 365, ענת. והפרויקט הזה הוא אני

חלק א’. מראיינת אושיק פלר.

כך נפגשנו: עד לפני שבוע לא שמעתי על ענת מגל, ולבושתי גם לא על “נשים 365”.חבל, הפסדתי מסע מרתק בזמן אמת, ברחבי היקום הווירטואלי. לפני שבוע הכרתי, ממש באקראי, את בן זוגה של ענת.

אני הייתי בחופשה, במקום די נידח ליד הכנרת, לשם ענת שלחה אותו לחופשה כמתנת יום הולדת.

אחרי שעה של שיחה אקראית בינינו הוא אמר לי: “את חייבת לפגוש את אשתי”.

בדרך חזרה הביתה מהחופשה כבר עצרתי לקפה בכרכור (אמר חייבת, לא?) ומאז הכל היסטוריה.

 1. איך את מרגישה, מעבר לזה שאת נרגשת?

זו תחושה מוזרה. פתאום אני מבינה עוד ועוד, עד כמה הדבר הזה שעשיתי בשנה האחרונה, שלא התחיל עם איזושהי יומרה, באמת נגע, נוגע. משמעותי. ושזו אני.

2. את יודעת להבחין בין הדבר הזה לבינך?

לקח לי זמן להבין שבעצם זאת אני פה. אני אדם שנוח לו להיות מאד מאחורי הקלעים. אני יכולה לנהל את כל העולם, אם צריך, אבל מאחורה.

זה ממש משהו שבמודע ניסיתי להימנע ממנו, ולא להביא את עצמי לקדמת הבמה. הייתי בטוחה שאני עושה את זה בהצלחה רבה, עד שהבנתי, שהפרויקט זה אני. לא שמתי לב שמישהו הסיט את הוילון, ואני מזמן על הבמה, באולם מלא בעיניים צופות..

3. חלמת פעם להיות באיזה מקצוע של במה?

בחיים לא, גם לא הלכתי לכל החוגים האלה שמופיעים בהם, אבל יש לי זיכרון ילדות מאד חזק, שאולי יכול להסביר משהו. אני עומדת מול המראה בגיל 7, עם הפיג’מה, מסתרקת ותוך כדי, אני מראיינת את עצמי. אני מספרת למראה איך קמתי בבוקר, מה אכלתי, מה עשיתי, דברים הכי טריוויאליים.. סרט דוקומנטרי ‘יום בחיי’..

זו תמונה חזקה שנשארה אצלי. כנראה היה שם משהו, שנורא רצה לעמוד על במה, אבל מאז זה לא עלה. גם הבחירות המקצועיות ותחומי העניין שלי, הן במוצהר מאחורי הקלעים – האנתרופולוגיה,  יחסי הציבור, הפעילות באינטרנט, ואפילו היום מול הלקוחות, אני מכינה את האסטרטגיה, ממליצה איך ללכת ומה לעשות, ואני מאחורה.

4. אני כן רואה דבר שמחבר בין כולם - לגרד את השכבה העליונה ולראות מה עומד מאחורי, או לייצר אותו

כן. זה נכון. זה דבר שהוא מהותי לי. אני תמיד מחפשת להוריד את המסכות, להתחבר לכנות ולעומק, בכל מפגש עם אנשים, ובעיקר מול עצמי. זה גם מה שמשפיע על הטעם האמנותי שלי, הספרותי, המוסיקאלי, אני מתחברת רק למקומות שאני מזהה בהם את המרכיבים האלה.

יש בתוכי חלק, שמאז שאני קטנה, כל הזמן מנסה להביא את עצמי באמת. נטו. נתקלתי בקושי במקום הזה. בגלל שאני בן אדם מאד רבגוני. אני יכולה לשבת בפגישת עסקים, לבושה מוקפד, עם מבט רציני בעיניים, ויום אחרי, תסתכלי עליי ותהיי בטוחה שכרגע חזרתי מהודו.. לפעמים אני רוצה להיות פרופסור באוניברסיטה, ולפעמים בא לי להצטרף לאמני רחוב בפריז ולחיות איתם.

5. ריבוי הצדדים הזה מבלבל?

היום פחות, בטח אחרי הפרויקט הזה. יש יותר השלמה. קודם כל אני יודעת שאני לא צריכה להיות שום דבר שאני לא. אם בא לי ללבוש ג’קט ומתחת מכנסי דייגים, זה ממש בסדר.

ריבוי הצדדים הזה, ניכר מאד באנשים שנמצאים סביבי. בגיל 20 קורא בכף יד שהיה במסיבת רווקות שלי, במקום עמוס בנות, שאל אם כל אחת באה ממקום אחר, ועניתי שכן.

אז הוא הגדיר אותי ואמר שאני ‘בן אדם אקלקטי’. הנהנתי לו במין ‘אהה’ לא הייתי בטוחה שאני מבינה אותו עד הסוף, אבל החיים הראו לי שבכלל אין שאלה, זו אני. אדם עם הרבה צדדים שאוסף מהדרך אנשים, תחביבים, תחומי עניין.

6. נשמע מהדברים שלך שהמקום שלך ושל האנשים קצת מתערבב. עד כמה הערבוב הזה, קורה גם בפרויקט?

יש דיפוסיה, שהייתה טובה, כי מצד אחד נהניתי. באתי לכל ראיון וישר התחברתי וזה הטעין אותי בהרבה מאד אנרגיה. זה היה מדהים.

לפעמים המעורבות הייתה קיצונית מידי. כמו בראיון עם לילך, שפשוט לא שמתי שום גבול ביני לבינה והתערבבתי לגמרי. זה היה ראיון קשה. היו לי ממש סיוטים ולמחרת בקושי יכולתי לתפקד. נסעתי לירושלים וכל הדרך אני עם דמעות. הראיון העיף אותי למחוזות שאינם שלי. גם בשיחה עצמה, אמרתי ללילך באמצע, שיושבת מולה ערימה של רסיסים ומראיינת אותה. זה היה אחרת מלקרוא על זה בעיתון, היא מולי, אני רואה את העיניים שלה, זה לא משהו שעוזב.

7. אני חושבת שזה אחד הדברים שהופכים את הפרויקט לנורא אותנטי

מאד אותנטי ומאד רכבת הרים, מאד מטלטל רגשית.

365 נשים זה מספר עצום, גם ביחס למחקרים אקדמאיים, האם את מרגישה שה - 365 זה פסיפס ישראלי, או שזה פסיפס ענת?

ראיינתי את כל העם.. יש פה נשים מגיל 6 עד גיל 96, מגוון אתני רחב, בדואיות, ערביות, נוצריות וכמובן יהודיות, חילוניות, דתיות. מגוון עיסוקים מאד רחב. אם כי לא הייתה אג’נדה או תנאים להיות מרואיינת, מספיק שאת אישה, ובכל זאת, אפשר למצוא השתקפות שלי, בבחירות האקראיות האלה, ובמקומות שכיוונתי אליהם תוך כדי שיחה, שמעניינים אותי. למרות ששמעתי מרוב הנשים  משפטים כמו ‘אותי? מה מעניין בי?’

8. נשים חשבו שהסיפור האישי שלהן לא מעניין?

רוב הנשים פשוט לא הבינו מה אני רוצה לשאול אותן, ולמה זה צריך לעניין מישהו.

9. איך את מסבירה את זה? שהיו ראיונות וסיפורים שבעינייך היו מדהימים ומרתקים, והנשים חשבו שהם לא מעניינים?

אנחנו לא רגילות לשים את עצמנו על במה, ולראות כמה אנחנו מהממות, וסופר-על. לא כי אנחנו פמיניסטיות, או כל הגדרה אחרת, אלא כי אנחנו מי שאנחנו, נשים שמתמודדות עם מורכבות רבה.

10. זה אולי משהו שקשור ל- under estimation, הערכה מועטת מידי

אני לא חושבת שזה אפילו הערכה מועטת. אני חושבת שאנחנו פשוט לא עוצרות לשאול. אם נשאל, יש בינינו מספיק נשים עם בטחון, והכרה ומודעות עצמית שיכולות להגיד – כן, אני מדהימה ואני מעריכה את עצמי על הטוב שבי.

11. יש אישה או נשים שנורא היית רוצה לראיין ולא יצא, לא הספקת? אפילו כאלה מפורסמות, או כאלה שכבר לא כאן..

בטח שחקניות, כמו ג’ולייט בינוש, רונית אלקבץ, נשים דרמטיות. כמובן שסופרות, לאו דווקא כאלה של פרס נובל, אלא אפילו גלילה רון פדר, עם סיפורי הילדים העצובים שלה, או דמות מספר, כמו ‘תהילה’ של עגנון ,כזו שהשתקפה בהרבה נשים ירושלמיות בילדותי. וחוץ מהן בטח אמניות..

12. למה דווקא?יש בך צד אמנותי?

או-הו. אחד הדברים שהפרויקט הזה עזר לי, זה להפסיק עם ייסורי המצפון על זה שלא למדתי בבצלאל, ולהגיד בקול ‘כן, אני יוצרת’.

תמיד כתבתי וציירתי. אני זוכרת שאמא שלי קנתה לי יומן בכיתה ב’ ולא ידעתי מה לכתוב בו, אבל נורא רציתי לכתוב. עליתי לשכנה והעתקתי את ספר הזיכרונות שלה, ומאז לא הפסקתי לכתוב.

 התחנכתי בדרך מאד ריאלית, עם בגרות רצינית כזאת, בבית אמרו לי ש’אומנות זה לא מקצוע, תישארי רעבה’ כך שמשם זה היה לאוניברסיטה. לימודי תקשורת ואנתרופולוגיה. אני לא מצטערת, כי כל אחד מהם משרת אותי. למדתי אמנות באופן עצמאי, בעיקר ציור, אבל תמיד הרגשתי שחסרה לי התעודה, האסמכתא. אני פה מצטטת אחד לאחד את הראיון עם אנדראה מניו יורק, שעשתה גם פרויקט 365, ובזכותה התחלתי עם זה.

13. זאת שנה ממש סוערת, את צריכה ריגושים בחיים שלך ?

אני מאד צריכה ריגושים, אבל גם למדתי לנהל שגרה עם הצורך הזה, ולנהל משהו שקט ורגוע

14. הנה עוד קטבים, סערה ושקט

זה לא עובד אחרת. כשהכרתי את אבי, הוא אמר לי שאני צריכה להתחתן עם איזה אמן עם קוקו עד התחת, שילך איתי למוזיאונים בלי לקטר, אבל אני הבנתי שהחיבור אליו מספק לי אדמה. זה הדבר שאני הכי זקוקה לו בעולם. אני גם מייצרת לי מבניות בחיים, כדי להישאר מקורקעת מתי שצריך.

הלקוחות שלי צוחקים על האקסלים שלי. אני כל יום מארגנת לי רשימת משימות, ממסופרת, מדורגת לפי סדר חשיבות, זה משהו נורא.. אבל בלי זה, אני מתחילה לעופף.

15. הצדדים השונים שלך, נשזרו במהלך הראיון, ולא נגענו בצד המקצועי שלך. למי שלא מכיר, ספרי מה את עושה?

אני עצמאית, מתעסקת בתקשורת שיווקית יצירתית. העבודה שלי היא כמו הפרויקט הזה. אני שומעת את הסיפור של החברות ודרך עבודה אסטרטגית, מזקקת את  המהות העסקית. אותה אני אורזת באופן נגיש לקהלי היעד, דרך כלים שיווקים, ובעיקר דרך המדיה החברתית.

16. יש משהו שהיית רוצה שאני אשאל אותך ולא שאלתי?

אולי על הקושי שפגשתי והצמיח אותי מאד. בהתחלה באתי עם ציפייה, שיעבור חודש וכל העולם ידע מהפרויקט,  ואולי יזמינו אותי להדליק משואה..זה כמובן לא קרה, גם לא עשיתי משהו למען זה, והקושי הזה, היה האבן משחזת שלי.

דרכו הגעתי להבנה שאני קודם כל עושה את הפרויקט הזה עבור עצמי, וצריכה לכוון את המבט פנימה, לתוכי. מי יודע, אולי אם כל העולם היה בתוך הפרויקט, זה היה מצר וחוסם?

גם ככה לקח לי זמן להשתחרר מכל העיניים הדמיוניות השיפוטיות, שהיו לי בראש ונזפו שאני לא מספיקה לעשות הגהה יום אחרי יום, שאולי השאלות לא מספיק מתוחכמות, שאולי הבחירה של הכותרת לא משהו.. הייתי מוכרחה להפטר מהרבה שדים בדרך, כדי להצליח להתמיד במשימה.

נסיבות חיי והראיונות עצמם עזרו לי לחדד את ההבנה, שהחיים באמת עוברים מהר, והרגשתי שאני לא מתכוונת לבזבז את הזמן שלי בלחשוב על מה ואיך ואחרים, אני רוצה לחיות ולעשות מה שאני אוהבת, בכל דבר. תרגלתי את זה יום יום במשך שנה, וזה הביא התחזקות אדירה באמונה בעצמי.

17.  שאלת מיליון הדולר שכולם נורא רוצים לדעת, ואני לא שואלת אותה, כי אני מרגישה שאחרי הצפה, צריך  מרחק. אני רק אגיד אותה, והיא -מה אחר כך? 

הפיתוי הוא לקפוץ ולענות, כי יש דברים בראש, אבל גם אני מבינה שצריך רגע לעצור. בינתיים מחכה לנו פיקניק נשים מדליק שיהיה בתחילת מאי, והתערוכה שאני עובדת עליה, והנה כבר התחלתי לספר חלק, אז רגע, אני עוצרת פה. בכלל כדאי שאני אעצור ואנוח. לפחות קצת.

[דקה אחרי שנגמר:

-        אני: “נו, איך היה לראיין אותי?” אני מייד חוזרת לעמדה..

אושיק: “את מרואיינת מאד פשוטה, ואת מרואיינת מאד מורכבת. אני אכתוב לך על החוויה הזאת ותוכלי להבין יותר]

וזה הולך להתפרסם מחר..! מחר אני מספרת על אושיק, ואושיק על הראיון.

ביום חמישי יתפרסם החלק השני של הראיון, שבו אענה על שאלות ששלחתם לגבי הפרויקט.

תודה ענקית (!) שהייתם וליוויתם ובטח מתישהו אתן איזה נאום אוסקר, עם המיליון אנשים שמגיעה להם תודה גדולה, על התמיכה היום יומית !

ענת מגל.

לחלק ב’ של הראיון, המתמקד בפרויקט עצמו >

צילומים שלי: ליאור מן המופלאה!

(את ציורים שלי, צילם האייפון, חוץ מהרקדנית עם הכנפיים, שזו ליאור, וזה הציור שעבורי מסמל את הפרויקט. אפשר ללחוץ ולהגדיל)

ל כ ל   ה נ ש י ם > 

להרשמה לפיקניק, פתוח לכולן > 

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים |דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365 

יום 364, מיכל. נקודת הריפוי

כך נפגשנו: אתמול לפני שנה, הלכתי למכלת, אירוע נדיר, בד”כ קונה בסופר. שם פגשתי את מיכל, עוד אירוע נדיר, בדר”כ אני נפגשת איתה פעם בשנה, בכיפור, בבית כנסת. מייד סיפרתי לה שאני שוב לפני לידה. היא הסתכלה ולא ראתה סימנים מחשידים, וסיפרתי לה על הפרויקט.

"תשמעי זה מתחיל עוד יומיים, ואת אמנם עוסקת בדיקור, אבל גם מבינה בתמיכה ולידות, אולי תהיי המרואיינת הראשונה שלי?" הצעתי. מיכלי הסבירה שאולי עדיף שאדבר עם רונית, שהיא מיילדת בית וכך היה והשאר..נכון, היסטוריה! ראיתי לנכון לסגור מעגל עם אותה שליחה, ומעבר לסמליות יצא לנו ראיון שמסכם נקודה מהותית שעלתה כמעט בכל הראיונות – נקודת הריפוי.

1. מהו סוד הריפוי?

הסוד הוא שכל פעם שחושבים שיודעים, מגלים שיש עוד. כמו מניפה שנפתחת במלא צבעים. כשמתייחסים לריפוי, קשה להתייחס למשהו ספציפי, כי זה לא דבר אחד. עכל חולי הוא חוסר איזון, ולקרוא לזה בשמות כמו ציסטה, פוריות או מה שזה לא יהיה, זה צמצום של הדבר. מה גורם לריפוי? מה עושה את הסוויץ’? מה מכניס לתדר שהכל מסתדר? זו שאלה קשה.

2. הרבה פעמים עלה כאן בראיונות, הרגע בו נשים בחרו להפסיק ללכת באותה דרך ולשנות, לעשות טוב לעצמן. את יודעת כמטפלת, לפצח את האטום הזה, מה הוא המרכיב העיקרי שמוביל לשינוי?

בעיניי אחד הדברים המרכזיים, זה לאפשר מקום, שברגע שתכנסי אליו, יגידו לך שפה את הכי בטוחה. כאן את הכי שלווה. כל מה שתעשי, לאן שלא תלכי, יהיה מישהו שמחזיק לך את היד, ואת יכולה לעשות את השינוי שרצית. זה לתת את התחושה של הביטחון, שפה אין פחד. יש אמונה שהכל יהיה בסדר.

3. אז זה הביטחון והאמונה, ומה עוד יש בחלל הזה?

מתוך הרבה שנים של ניסיון, אני רואה שהרבה מהצלחה של הטיפול, זה doing by non doing   האי-עשייה. אתה פשוט מאפשר מקום לדברים להתרחש, להיות. כשיש מקום, זה כבר לא משנה באיזו נקודה אני אדקור, או שימוש בידע אחר.

הבנתי את זה כשלוותי את הלידות הראשונות. באתי עם הידע שצריך ללחוץ פה, ולעשות שם, ואז אני פוגשת יולדת שהדבר היחידי שהיא מצליחה לומר זה שאני לא אגע בה.. אז לא נוגעים. נמצאים נוכחים וזה לתת יד ולשדר ש OK   אני פה איתך עד שיעבור וזה בסדר, להרגיע את הפחד.

4. זה הביטחון ששמים מול הפחד

יש משפט שאומר “שהפחד נוקש על כל דלת, האמונה פותחת ואין שם אף אחד”. האמונה יכולה להמיס את הרגע הזה הפחד.

נסעתי להודו, יום אחרי הצבא. אחרי שבועיים מצאתי את עצמי ברכבת, לבד, בלילה, במחלקה שלישית. לא ידעתי שלא קונים מחלקה שלישית.. וככה ישבתי עם כל ההודים שהיו איתי.

היה איתי גם ספר שבמקרה קניתי בומבי, של קרישנה. בספר היה פרק על הפחד, שאדם אומר אם אני אפגוש אריה, אז אני אפחד, כי הוא יכול לטרוף אותי. מגיע הרגע, והוא פוגש את האריה ואז אולי האריה בכלל גמר לאכול ארוחת צהרים והוא יושב, משתזף לו שם בשמש.. ולא מעניין אותו בכלל לטרוף אותו.

הרעיון זה לבדוק את הרגע, לעומת מה שאתה חושב, שהרגע אמור להביא איתו. וככה תרגמתי את זה לסיטואציה שם ברכבת. עולה לו האריה בתוכי, ואני אומרת שהכל בסדר, כל אחד בעיניניו.

שנים האריה הזה ליווה אותי, בכל מקום שעלה בי פחד, תמיד אמרתי אולי האריה גמר לאכול..

5. ברוב המקרים, נדרש מישהו חיצוני שעוזר לשחרר?

זה תמיד שילוב של משהו חיצוני ופנימי. אני והבחוץ זה אותו דבר. אני מטפלת ואולי נתפסת כמשהו חיצוני, אבל זה לא נכון.

 לפעמים אנשים באים ואני עושה להם טיפול קטן, והם עוברים התפוצצויות ושינוים גדולים, ואני, מה עשיתי שם? באמת משהו קטן. זה בטח קרה בגלל שילוב של המון רגעים נכונים כאלה, של מישהו שהגיע כנראה מוכן, ברגע מסוים.

6.בעצם זה מתחיל בשאלה, מה הוא הריפוי שאנחנו מבקשים?

אנחנו כל הזמן צריכים לתחזק את הכלי, אפשר דרך יוגה וצום מיצים, ועוד כל מיני, אבל זה חייב להיות גם דברים שמזינים את הלב. ברפואה סינית אומרים, שהלב הוא כמו גינה. אם אתה מטפח את הגינה, הציפורים באות לשיר. זה מביא שמחה שרואים בעיניים.

כל אחד צריך את מה שיזין לו את הלב, שיגרום לו לעצור ולהסתכל על החיים. יש המון דרכים, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות..

7. ומה את עושה?

אני כל פעם עושה דברים אחרים. עכשיו התחלתי לימוד של ניוטון ובית המקדש. משהו שמחבר בין פיזיקה, שאני מאד אוהבת, המחשבות על היקום ואיך זה בעצם אנחנו. אבל גם בתוך החיים אני כל הזמן מנסה לראות את הדברים הטובים, וזה מזין מאד.

מיכל לוי.

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים |דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365 

יום 363, אסתי. מה הזמן מסמן לי?
כך נפגשנו: הראיונות פה קצרים ונוגעים רק ברגע אחד. לכן כשיש ראיונות שמדברים על תקופת חיים של האישה, קשה מאד לפרק ולתאר לפרטים, את הסיטואציות המורכבות.
גם פה, בראיון עם אסתי, ישנם תיאורים כללים, אבל אני סומכת עליכם, שאחרי 362 ראיונות, תדעו להבין את העצמה שמשתקפת מהאישה המיוחדת הזאת. 
אישה, שבעיניי מייצגת דור שלם של נשים. כאלה שנלחמו כלביאות, והקדישו את חייהן למען הילדים. נשים שלא נהנו מהחופש הבחירה והעשייה, מהתמיכה, שחלקנו זוכות לו היום. אני תמיד תוהה, ואם היו זוכות? לאן היה לוקח אותן?
1. איזה מין מחשבות מלוות אותך בימים אלו?
לפני שנה עזבתי בית שחייתי בו 34 שנה, ועברתי לדירה חדשה. השנה הזאת עשתה לי משהו, שלא קרה לפני כן. גרמה לי לחשוב על דברים שקרו לי בעבר, על כל החיים שלי. פתאום המחשבות עלו וגאו, יצא כאב, וזה הוביל אותי למקום לא קל. 
2. למה את חושבת שזה קרה עכשיו?

יצאתי ממקום שהייתי מוגנת בו, למקום חדש. זה מאפשר לי לראות, להוציא דברים. עולים בי געגועים חזקים למקום שעזבתי. השארתי בו היסטוריה. שם הילדים נולדו, שם נטעתי עצים, שם הזיכרונות שלי. עכשיו אני כאילו צריכה להתחיל לחיות מחדש.

3. איך את מרגישה בבית שאת גרה בו היום?
שאני במקום זר, כאילו אני גרה בדירה שכורה. לא מרגישה שום קשר, למרות שהשקעתי ושיפצתי, וסדרתי לי פינה, אבל זו לא פינה בלב.
4. מה יעזור לך להרגיש בית?
ברגע שאהיה קרובה יותר לילדים, ארגיש שאני חלק מהלהקה. להיות רחוק מהילדים, זה דבר נורא. כמו שהילדים צריכים אותי, כך אני צריכה אותם. להיות יחד, זה תמיד היה החלום שלי.
5. להרגיש את השייכות. איך נראתה השייכות בבית של ההורים שלך?
ההורים שלי עלו לארץ כפליטי מלחמה. לא הייתה משפחה סביבם, שיכלו להרגיש שייכים אליה. הם יצרו לעצמם שייכות באמצעות החברים. הבית היה תמיד מלא באנשים שבאו והלכו, היו מסיבות, קשרים מהעבודה, שכנים. הרוב בזכות אמא שלי, שיזמה המון.

אני זוכרת זוג חברים שלהם, שהגיע איתם באוניה והם היו ממש חלק מהשפחה. הם קנו לי את הילקוט הראשון לכיתה א’. 

6. מתי בפעם הראשונה, הרגשת את הצורך לייצר עבורך את המקום הזה?
אני חושבת שזה תמיד היה בי, בעיקר צורך למשפחתיות. גדלתי בקיבוץ כילדת חוץ, ואני זוכרת את התחושה החזקה של המשפחתיות, שהרגשתי אצל המשפחה המאמצת שלי. יכול להיות שזה הגיע משם. זה קרה מאד מהר, בגיל 17 כבר הייתי נשואה.
7. מה עשית כדי לשמור על ה’ביחד’ הזה?
בעיקר ויתרתי הרבה על עצמי, בהכל. ללכת ללמוד, לרקוד, לעבוד.. השקעתי את כולי במשפחתיות. הייתי מוכנה לסבול הרבה, ובשקט, למען זה. תמיד אמרתי לארוך כל הדרך, שלא משנה מה יקרה, הדבר היחיד שלא ייקחו ממני, זה את המשפחתיות והפינה שלי. זה היה הפרויקט שלי.
8. עד כמה הוא פרויקט מתגמל?
מתגמל מאד, והיום אני מרגישה את זה במיוחד, שאני מסתכלת על הילדים ורואה איך הם התפתחו. אני תמיד אומרת שאת האוניברסיטה שלי, עשיתי דרך הילדים. נתתי להם הרבה כיוונים והם בחרו. אף פעם לא כפיתי. ליוויתי כל אחד צמוד כמה שיכלתי, וכמה שהוא היה צריך. 

היה לי חשוב לראות את הילדים, שהם מגיעים להישגים, שהם מגשימים חלומות, שבחלקם היו שלי. זו ממש ברכה ומתנה. זה לא רק ההצלחה המקצועית, שילכו לאן שמתאים להם. ההישג זה גם הבחירות שלהם בבני זוג שבחרו, כאלה שמתאימים להם.

9. איך כיוונת כל אחד?

הגישה שלי עם אנשים הקרובים לי, היא להכיר את האופי של האדם, הילד, הכלה, הנכד, ולדבר איתו דרך המקום הזה. זה מוציא ממני המון אנרגיות, אבל זה משתלם. זה גורם לי לחשוב על כל דבר ולהיות במודעות למה אני אומרת. לא זורקת סתם מילים, שאולי אחר כך יכולות לפגוע, או שלא יבינו.

גם אם מישהו יפגע בי באותו רגע, אני לא אגיב מתוך המקום הפגוע. אני אכניס את זה פנימה, אלך הביתה, אבשל את זה בפנים, ואז בדרך כלל כבר ארגע. אני תמיד שמחה שלא הגבתי באותו רגע. 
10. מצריך ממך להתנהל בהמון רגישות. מה מרגש אותך היום?
יש הרבה דברים שעולים לי. כמובן הסיפוק והערכה של הילדים, אבל אולי דווקא מתוך המקום שאני עכשיו סוקרת את החיים שלי, ורואה עד כמה היו לי מעצורים כאישה, אני שמחה לראות איך הבנים שלי מתייחסים לנשים שלהן. 

תמיד אמרתי להם כשאתם מתחתנים, קודם כל האישה. לשמחתי אני יכולה לראות היום, איך הם נותנים להן יד חופשית להתפתח, מפרגנים, לא מגבילים. זה דבר שלא היה אצלי, וזה עושה אותי הכי מאושרת.


 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים | דף הבית 
 |    

יום 363, אסתי. מה הזמן מסמן לי?

כך נפגשנו: הראיונות פה קצרים ונוגעים רק ברגע אחד. לכן כשיש ראיונות שמדברים על תקופת חיים של האישה, קשה מאד לפרק ולתאר לפרטים, את הסיטואציות המורכבות.

גם פה, בראיון עם אסתי, ישנם תיאורים כללים, אבל אני סומכת עליכם, שאחרי 362 ראיונות, תדעו להבין את העצמה שמשתקפת מהאישה המיוחדת הזאת.

אישה, שבעיניי מייצגת דור שלם של נשים. כאלה שנלחמו כלביאות, והקדישו את חייהן למען הילדים. נשים שלא נהנו מהחופש הבחירה והעשייה, מהתמיכה, שחלקנו זוכות לו היום. אני תמיד תוהה, ואם היו זוכות? לאן היה לוקח אותן?

1. איזה מין מחשבות מלוות אותך בימים אלו?

לפני שנה עזבתי בית שחייתי בו 34 שנה, ועברתי לדירה חדשה. השנה הזאת עשתה לי משהו, שלא קרה לפני כן. גרמה לי לחשוב על דברים שקרו לי בעבר, על כל החיים שלי. פתאום המחשבות עלו וגאו, יצא כאב, וזה הוביל אותי למקום לא קל.

2. למה את חושבת שזה קרה עכשיו?

יצאתי ממקום שהייתי מוגנת בו, למקום חדש. זה מאפשר לי לראות, להוציא דברים. עולים בי געגועים חזקים למקום שעזבתי. השארתי בו היסטוריה. שם הילדים נולדו, שם נטעתי עצים, שם הזיכרונות שלי. עכשיו אני כאילו צריכה להתחיל לחיות מחדש.

3. איך את מרגישה בבית שאת גרה בו היום?

שאני במקום זר, כאילו אני גרה בדירה שכורה. לא מרגישה שום קשר, למרות שהשקעתי ושיפצתי, וסדרתי לי פינה, אבל זו לא פינה בלב.

4. מה יעזור לך להרגיש בית?

ברגע שאהיה קרובה יותר לילדים, ארגיש שאני חלק מהלהקה. להיות רחוק מהילדים, זה דבר נורא. כמו שהילדים צריכים אותי, כך אני צריכה אותם. להיות יחד, זה תמיד היה החלום שלי.

5. להרגיש את השייכות. איך נראתה השייכות בבית של ההורים שלך?

ההורים שלי עלו לארץ כפליטי מלחמה. לא הייתה משפחה סביבם, שיכלו להרגיש שייכים אליה. הם יצרו לעצמם שייכות באמצעות החברים. הבית היה תמיד מלא באנשים שבאו והלכו, היו מסיבות, קשרים מהעבודה, שכנים. הרוב בזכות אמא שלי, שיזמה המון.

אני זוכרת זוג חברים שלהם, שהגיע איתם באוניה והם היו ממש חלק מהשפחה. הם קנו לי את הילקוט הראשון לכיתה א’.

6. מתי בפעם הראשונה, הרגשת את הצורך לייצר עבורך את המקום הזה?

אני חושבת שזה תמיד היה בי, בעיקר צורך למשפחתיות. גדלתי בקיבוץ כילדת חוץ, ואני זוכרת את התחושה החזקה של המשפחתיות, שהרגשתי אצל המשפחה המאמצת שלי. יכול להיות שזה הגיע משם. זה קרה מאד מהר, בגיל 17 כבר הייתי נשואה.

7. מה עשית כדי לשמור על ה’ביחד’ הזה?

בעיקר ויתרתי הרבה על עצמי, בהכל. ללכת ללמוד, לרקוד, לעבוד.. השקעתי את כולי במשפחתיות. הייתי מוכנה לסבול הרבה, ובשקט, למען זה. תמיד אמרתי לארוך כל הדרך, שלא משנה מה יקרה, הדבר היחיד שלא ייקחו ממני, זה את המשפחתיות והפינה שלי. זה היה הפרויקט שלי.

8. עד כמה הוא פרויקט מתגמל?

מתגמל מאד, והיום אני מרגישה את זה במיוחד, שאני מסתכלת על הילדים ורואה איך הם התפתחו. אני תמיד אומרת שאת האוניברסיטה שלי, עשיתי דרך הילדים. נתתי להם הרבה כיוונים והם בחרו. אף פעם לא כפיתי. ליוויתי כל אחד צמוד כמה שיכלתי, וכמה שהוא היה צריך.

היה לי חשוב לראות את הילדים, שהם מגיעים להישגים, שהם מגשימים חלומות, שבחלקם היו שלי. זו ממש ברכה ומתנה. זה לא רק ההצלחה המקצועית, שילכו לאן שמתאים להם. ההישג זה גם הבחירות שלהם בבני זוג שבחרו, כאלה שמתאימים להם.

9. איך כיוונת כל אחד?

הגישה שלי עם אנשים הקרובים לי, היא להכיר את האופי של האדם, הילד, הכלה, הנכד, ולדבר איתו דרך המקום הזה. זה מוציא ממני המון אנרגיות, אבל זה משתלם. זה גורם לי לחשוב על כל דבר ולהיות במודעות למה אני אומרת. לא זורקת סתם מילים, שאולי אחר כך יכולות לפגוע, או שלא יבינו.

גם אם מישהו יפגע בי באותו רגע, אני לא אגיב מתוך המקום הפגוע. אני אכניס את זה פנימה, אלך הביתה, אבשל את זה בפנים, ואז בדרך כלל כבר ארגע. אני תמיד שמחה שלא הגבתי באותו רגע.

10. מצריך ממך להתנהל בהמון רגישות. מה מרגש אותך היום?

יש הרבה דברים שעולים לי. כמובן הסיפוק והערכה של הילדים, אבל אולי דווקא מתוך המקום שאני עכשיו סוקרת את החיים שלי, ורואה עד כמה היו לי מעצורים כאישה, אני שמחה לראות איך הבנים שלי מתייחסים לנשים שלהן.

תמיד אמרתי להם כשאתם מתחתנים, קודם כל האישה. לשמחתי אני יכולה לראות היום, איך הם נותנים להן יד חופשית להתפתח, מפרגנים, לא מגבילים. זה דבר שלא היה אצלי, וזה עושה אותי הכי מאושרת.


 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

יום 362, חנה. בלי לקטוף איזה פרח בטימבקטו

כך נפגשנו: יש ליוני רכטר שיר חדש עכשיו, על זה שנודד בכל העולם ומולו ‘דוד אפרים, שלא זז מגבעתיים’. הדוד הזה הוא חנה, ובמקום גבעתיים – ירושלים.

פעמיים בחייה עשתה חנה מסע גדול. הראשון היה כשעלתה לארץ ממרוקו, והשני השבוע, קצת יותר צנוע מבחינת מרחק, אך נפשית לא בטוח.. עכשיו עזבה את ירושלים, לבת שלה לצפון הארץ. אנחנו מדברות על שתי תחנות המעבר, בדרך לבית האמיתי.

תחנת מעבר ראשונה:  בין מרוקו לישראל

התחלתי לעבוד בגיל מאד צעיר. עוד לפני גיל 20. הייתה לי ילדה, שהייתי צריכה לגדל לבד. האבא נפטר כשהייתה בת שנה. עבדתי בבית גדול מאד של משפחה מאד עשירה. הייתי חלק מצוות של נשים שדאגו לבית. אני הייתי עוזרת טבחית. בהתחלה רק ניגבתי כלים, והגשתי את האוכל, אח”כ כבר בשלתי.

9 שנים עבדתי שם. מאד אהבו אותי. בחגים תמיד היו מביאים לי מתנות  ובדים, שאתפור לי שמלות. הם היו אנשים טובים מאד.

יום אחד אח שלי בא אליי ואמר שעולים לישראל. שאל אותי אם אני רוצה לבוא. הבת שלי כבר הייתה בכיתה א’, וגדלה עם אח שלי והאחיות, שטיפלנו בה בזמן שעבדתי. הבנתי שאני לא מתכוונת להשאיר אותה לבד, והחלטתי שגם אני מצטרפת.

המשפחה שעבדתי אצלה, לא רצו לקבל את זה. אמרו לי ‘תישארי איתנו, נדאג לך ולבת שלך לכל דבר’. אפילו הציעו לשלוח אותי לארץ ישראל לטיול ‘נשלח אותך לשם טוריסט, ואת חוזרת לנו’.

עזבתי אותם עם דמעות. לא נתנו לי כלום כשעזבתי. לא חופש, לא שום דבר, אחרי 9 שנים שאני איתם.

ביקשו שאכתוב להם שאני מגיעה. כתבתי פעם, פעמיים והפסקתי. לא היה לי זמן, הייתי צריכה לעבוד ולגדל עוד 4 ילדים. המשכתי לעבוד מאד קשה גם פה בארץ, ובאתי לנוח בבית שלי.

זה הכל מזל. המזל שלי ככה.

 

תחנת מעבר שנייה:  בין ירושלים לצפון.

 

1. כמה שנים לא עזבת את העיר?כמה זמן לא ישנת במקום אחר?

פעם הייתי נוסעת  מידי פעם מחוץ לעיר, לבקר את המשפחה, או אם היה משהו, חתונה, חגים או מקרה אחר. בדרך כלל חזרתי הביתה, כמעט לא ישנתי מחוץ לירושלים. אולי פעם מזמן כשנסעתי לבאר שבע.

בשנים האחרונות, כמעט לא נסעתי לשום מקום, בקושי יצאתי מהבית. פעם הייתי הולכת לבית הכנסת בשבת, ולקניות בשוק. עכשיו זה קשה לי, אני בבית מסתכלת על העולם בחוץ מהחלון.

2. למה נסעת עכשיו?

אנחנו עושים שיפוצים בבית. 35 שנה הבית נשאר אותו הדבר. סיידנו קצת, הכל שמור ונראה כמו חדש. אבל הפורמייקה בארונות מטבח, התחילה להתפוצץ ולהתקלף, ‘כמו ביצה’. מבפנים הארונות תענוג, אבל היינו כבר צריכים להחליף. אני פה, מחכה עד שיגמר.

3. את נהנית?

טוב לי פה אבל אני רוצה את הבית שלי, אני רגילה אליו. אני אגיד לך את האמת, לא רציתי לעשות שיפוצים. דברו איתי הרבה הרבה. רציתי רק מטבח וגמרנו. אני מלאה במחשבות עכשיו. חושבת על כל הכלים שלי, יש לי אוספים גדולים שאני אוספת הרבה שנים, אני חושבת על פסח, איך נסדר שוב הכל.

4. כמה זמן תהיי פה?

חודש, חודש ימים.

5. תעשי עוד מסע?

לא, אני אוהבת להיות רק בבית שלי.

 המסע הגדול, יוני רכטר >

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

יום 361, ליבי. נערת רוק בת 60? יש דבר כזה !

כך נפגשנו: אני לא מבינה למה אני תמיד מספרת לעצמי שכל האנשים בילדותי היו עובדי מדינה. הנה עוד שכנה שאני מעלה השבוע, שהייתה, שימו לב – נערת הרוק הראשונה של ישראל..! לא רק הייתה, היא עדין, אבל רגע.

ליבי הייתה גם הראיון הראשון שלי אבר. ראיינתי אותה לעיתון הסטודנטים באוניברסיטה, והייתי בטוחה שזה ‘סקופ’ מטורף, אבל אם אהיה כנה, נראה לי שחוץ ממני וממנה, אך אחד לא באמת קרא.. אתם יודעים סטודנטים, עבודות למי יש זמן. אז הנה הזדמנות לתיקון, רנסנס. בעוד כמה מובנים.

קיצור תולדות הזמן האבוד:

לפני שנים רבות, הייתה ממלכה קסומה שנקראה: סצנת הרוק של תל-אביב, שהתקיימה בעיקר בפינגווין, בליקוויד. זה היה זמן של קסם, כשתל אביב הייתה עוד ‘לוח ריק’, ואנחנו, אני, פורטיס, שורטי, ועוד, הרגשנו כאילו מישהו בעט בנו בתחת, כדי לעלות על הבמה ולעשות פאן כל הלילה. חגגנו כל לילה, כאילו זה הלילה האחרון בחיים שלנו. זה היה, ומאז לא נולד עוד מקום כזה.

וזה נעצר. התחילה מלחמת לבנון הראשונה. כמעט הפסקנו להופיע. מ – 30 ומשהו הופעות בחודש, ירדנו ל – 2. שנתיים לא פתחתי את הפה, זו הייתה תקופה כואבת.

אחרי שנתיים ניסתי עוד קצת, ואז נכנסתי לתקופה שבה מכה אחרי מכה בחיים, גרמה לי להיות מטפלת או לטפל במשפחה שלי. עזבתי לארה”ב, לטפל באמא שלי. בראש עדין הייתי ליבי, אבל בלב ליבי אבודה.

שם מצאתי מקצוע חדש. הרמתי משקולות והפכתי למאמנת אישית, השתתפתי בתחרויות, אבל אז הגיע סרטן השד, והפסקתי. גם לא שרתי, וזה היה לי חסר מאד.

חזרתי, ולפני 4 שנים שוב נסעתי לארה”ב, לבת שלי נולדו שם תאומים, נסעתי לעזור לה, ולא מזמן חזרנו כולנו לארץ וחזרתי להופיע.

מה גרם לך לחזור לשיר?

זה לא היה משהו שאני החלטתי לעצור, אלא דברים בחיים שלי גרמו להפסקות. כל בוקר קמתי ואמרתי לעצמי שאני מתה להופיע שוב

לא מזמן חגגתי יום הולדת 60 וחשבתי מה אני חייבת לעשות עוד, משהו מהנשמה וזה היה ברור שאני רוצה לחזור להופיע, ובהכי גדול שאני יכולה. חשוב לי גם להעביר את המסר לחיים דרך השירים.

על מה את כותבת?

מתוך הניסיון ומה שראיתי עד עכשיו, זה ששנאת חינם וכסף, אלו 2 הבעיות הכי גדולות בעולם,  וגורמות לסיבוכים הכי גדולים

לא בדיוק מה ששרת בפינגווין..

לא, אז אלו היו קאברים של רוק כבד, לד זפלין, הנדריקס, קלסיק רוק אנד בלוז והמקורי ושירים שדיויד גרין, שהיום הוא פרופ’ גדול באוני’ ת”א, כתב לנו.

איך זה היום, בגיל 60, לחיות שוב את החיים האלה בלילה?

נמצאים סביבי אנשים בגיל שלי, והם אנשים שאוהבים מסיבות. אנחנו פוראבר יאנג.. 60 היום זה לגמרי ה 40 החדש. זה לא להיות בן 60 ולהיות זקן, כמו אצל ההורים שלנו. אנחנו לא מוכנים להסתכל על העולם, ולחשוב שזה יגמר סתם ככה. אנחנו רוצים לחגוג! to party till we drop

מאיפה הפאשן לחיים?

הפאשן בא מהמוסיקה. הקצב של המוסיקה, זה הקצב של החיים שלי, העצב והשמחה.. זה קיים בי מאז שאני בת 3. תמיד אמרתי שאני רוצה להיות זמרת, וזה משהו שאני לא יכולה להפסיק. אין לי ברירה. אני כנראה אהיה נערת רוק עד סוף החיים שלי.

וגם, אבא שלי, לפני שהוא נפטר, אמר לי:

Enjoy,  enjoy, enjoy, every day!  no matter what, enjoy!

וזה מה שאני מנסה להמשיך לעשות כל הזמן.

ליבי בת חיים. Libi Hart

ליבי אצל לונדון וקירשנבאום >  ופה מה שמתחיל בשיר המעלות נגמר לגמרי אחרת >

ובפייסבוק >

צילום: אורי רובינשטיין

 

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

כמה דקות לאחר תחילת השריפה

יום 360, איולי. אדם אכן צובר זיכרונות

כך נפגשנו: הייתי אדם מאד סנטימנטלי. אם נתתם לי פתק באמצע השיעור בכיתה ד’, סיכוי סביר שיכלתם למצוא אותו אצלי גם 10 שנים אחרי, עד השוד.

מצאתי את עצמי במדינה זרה, אחרי שכל רכושי נשדד, הכל כולל הכל, ושם זה נגמר.

בחור גרמני אחד, שהיה לידי וגם נשדד, ראה אותי מדוכדכת (מילה אלגנטית לסיטואציה), נתן בי מבט ואמר ‘התמונות הן בראש, הם הזיכרונות שלך ואותם לא לקחו לך’. מיותר לציין שכל ה’הפי הפי’ הזה לא עבד עליי באותו רגע, אבל למשך שנים, המשפט הזה הולך איתי ומכוון אותי בדרך.

לאיולי, הסיפור עצמתי פי מאתיים. נשרף לה הבית. במקרה הייתי בשריפה הזאת, הבית שלי בצד השני של האש, ויש פה כמה צילומים ווידאו מאותו הרגע.

1. איזה מין יום היה לך באותו יום של השריפה?

זה היה יום אוגוסט שרבי וחם והוא הדליק גזם, התעוררתי לריח עשן וראיתי את בעל הבית שורף גזם. שאלתי אותו למה הוא מדליק, כי בכל זאת אלו ימים חמים וזה מועד לפורענות, והוא אמר לי שזה בסדר ושלא אדאג.

לא סתם שאלתי כי הרבה פעמים עברה בראשי המחשבה של מה יקרה אם יישרף לי הבית. זה בית מעץ, עטוף בשדות קוצניים ויש תחושה שאם תפרוץ אש, היא לא תשאיר שום דבר.

משם נסעתי לקיבוץ הסמוך לקנות כמה ספרים, ומרחוק אני רואה עשן. אמרתי למי שהיה איתי, שנראה לי שנשרף לי הבית.. אבל לא התעכבתי על זה ברצינות, כי המחשבה הזאת מוכרת לי ונסעתי למסעדה שאני עובדת בה.

2. מה הבנת שהעשן שראית, זה אכן זה?

בערב מאוחר יותר, בעל הבית הגיע למסעדה, ישר קפצתי עליו וחבקת אותו ‘איזה כיף שבאת לבקר’, יש לנו יחסים טובים, אבל היה לו מבט מאד חזק בעיניים. חשבתי שמישהו מת.. ואז הוא אמרתי ‘איולי, בואי שבי, אני צריך להגיד לך משהו’. ברגע שחיבקתי אותו, הרחתי ממנו ריח של עשן, ואז אמרתי מייד ‘נשרף לי כל הבית’. באותה שנייה ידעתי בבום, שהלך לי הבית.

3. מה אבדת שם?

זה בית שגרתי בו כמעט שנה. כל אוצרות חיי החומריים היו שם. תמונות מהילדות, כל כלי הנגינה שלי, החצוצרה, הגיטרה, התופים, המפוחיות, ספרים ואסופה אדירה של 700 תקליטי וניל, שאספתי במשך שנים. זה החומר, וחוץ מזה היתה כמות של יצירה שלי, כל הציורים והרישומים, יומנים שכתבתי, כל היצירה החומרית שלי עלתה בלהבה.

4. לא משהו שאפשר לקנות חדש

זה היה הדבר שהיה לי הכי קשה, שאבדתי את הכתבים שלי. זו הייתה תקופה שכתבתי המון, הייתי מאד מבודדת וחיכיתי לזמן הזה, לשבת ולהיכנס לנבכי הכתיבה, והכל נשרף.

אני זוכרת את הסצנה בתוך המסעדה שאני מבינה שזה הלך, ואני צורחת בצד “אבל כל היומנים וכל מה שכתבתי בשנה האחרונה..” זה היה מאד חזק.

5. מה הרגשת לגבי הרכוש?

זה היה מעניין כי עוד לפני השריפה, הייתה תקופה ארוכה שהתעסקתי בשאלה של מה זה הרכוש הזה. אני אדם נודד, אורזת חפצים ופורקת, וכל פעם עלתה השאלה ‘למה אני צריכה את זה?’ היה שלב שכבר מכרתי חלק מהתקליטים, כי נפל לי האסימון שהרכוש שלי הוא לא אני.

6. איך המחשבה הזאת השפיעה על הדרך שהגבת לידיעה?

ברגע שזה קרה, מעבר לזה שהוצאתי קיטור, הייתה השלמה מאד עמוקה. הלכתי לחורשה מאחורי המסעדה, נשכבתי על האדמה בין האיקליפטוסים, וצחקתי מין צחוק משחרר כזה, הרגשתי שרוח ענקית יוצאת לי מהגוף.

7. יכולת כבר באותו הרגע להשלים עם זה?

זה היה כאיל משהו בתוכי כל-כך התעסק בשאלה, שזה היה כמעט צפוי שזה יקרה. גם באותה תקופה קניתי כרטיס טיסה לברלין, וכל הזמן התלבטתי מה לעשות עם הבית, אם לארוז או להשאיר. בתוכי התחושה ביחס לבית, היא של דבר שהוא לא באמת נמצא ממילא. נדדתי הרבה בחיים. אבא שלי דיפלומט וכבר בילדות עברנו המון בתים, גם כשגדלתי. התחושה היא שבית זה דבר ארעי.

8. אילו מחשבות הגיעו בימים שאחרי?

מצאתי את עצמי עומדת בנקודה שאני צריכה לבחור אם לשאת איתי את האבל, או לתת לו להשתחרר. בחרתי להשתחרר. אחרי יומיים הלכתי לבית השרוף, וראיתי שאין כלום. הייתה תחושה משונה. עמדתי שם עם המשפחה שלי, בעל הבית היה ליד, הם ניסו לפרק את הגג, והרגשתי צורך להיפרד מזה. עמדתי שם ובכיתי, התפרקתי ממש, הכל געש החוצה, רציתי שלא יישאר כלום בפנים.

אני יודעת שאנשים שנשרף להם הבית, סוחבים את האבדן כחוויה המון שנים ולוקח להם זמן להתאושש. אני ראיתי שאני יכולה לשקוע, ובמזל הצלחתי לבחור לשחר. לדעת שהדברים יקרי הערך, הם כל כל-כך בלב.

בלילה אחרי השריפה הלכתי לישון אצל חברה, וכתבתי מייל לחברים שלי, שאני ברת מזל. אמנם נשרף לי הבית, אבל גיליתי שהבית הוא בלב.

זו חוויה עצמתית, שמאפשרת מקום לתקווה ענקית. לקום בבוקר ולהרגיש איזה יופי זה, שהחיים הם לא רק מה שצברתי, אלא משהו הרבה יותר גדול מזה

 איולי גבאי. לינק למוסיקה שאיולי הקליטה אחרי השריפה >

(ועוד בבלוג, וידאו מהשריפה)

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

- הצטרפו לפייסבוק -

הרשמו לניוזלטר !
- לעמוד הבית -

1.2.3.4

  • March
  • April
  • May
  • June